למי שייכת מגה?

החברה העסקית היא משחק קבוצתי, מרובה משתתפים, שכל אחד מהם הוא שחקן וטו הכרחי. אין צורך לפנות לטיעונים של צדק חברתי כדי להצדיק התחשבות הוגנת באינטרסים של כל אחד מהשחקנים.

למי שייכת חברת מגה? איזה אינטרס היא אמורה לשרת? התשובה השכיחה לשאלות אלו היא אחת: בעלי המניות. ההנחה היא שמאחר והחברה עסקית היא פרי יוזמתם של בעלי המניות וכיוון שהם מממנים אותה תוך נטילת סיכונים, החברה "שלהם". בעלי המניות נתפסים כבעלים של החברה, ואילו כל שאר המעורבים בחייה – עובדים, נושים, ספקים, צרכנים ואחרים – חיצוניים לה.

תפיסה זו היא גורם מרכזי, אך לא יחיד, בשורה ארוכה של משברים כלכליים וחברתיים שמלווים את חיינו: ריבוי הסדרי החוב בישראל (בשווי עשרות מיליארדים בחמש שנים האחרונות) קשור להעדפה של בעלי המניות על פני הנושים; המחאה החברתית של קיץ 2011 היתה תגובת נגד להעדפה של בעלי המניות על פני הצרכנים; התמוטטות מגה היא צליל נוסף באותה מנגינה צורמנית: העדפה של בעלי המניות על פני ציבור ענק של 5,000 עובדים. גם המשבר הגלובאלי בשנת 2008 – בו נפלו חברות ביטוח ובנקים מהגדולים בעולם – הוא תולדה של ניהול עתיר סיכונים שנועד לקדם את האינטרסים הייחודיים של בעלי המניות.

התומכים בהעדפת בעלי המניות סוברים כי זהו הכרח קפיטליסטי, ולא היא. בעלי המניות חיוניים כמובן, בהיותם ספקי ההון, שהוא חמצן לעסקים. אבל החברה העסקית זקוקה, בה במידה ממש, גם לגורמים נוספים: ללא עובדים, ספקים, מלווים וכמובן צרכנים – מגה תקרוס מידית. החיוניות של בעלי המניות למגה איננה עולה על זו של כל שאר המעורבים בחברה. יתר על כן, האינטרס האישי של כל עובד במגה גדול יותר מהאינטרס האישי של בעל המניות השולט בחברה: התמוטטות מגה תפגע באחרון הקופאים יותר מאשר במר שרגא בירן.

האמת היא שהחברה העסקית היא משחק קבוצתי, מרובה משתתפים, שכל אחד מהם הוא שחקן וטו הכרחי. אין צורך לפנות לטיעונים של צדק חברתי כדי להצדיק התחשבות הוגנת באינטרסים של כל אחד מהשחקנים. אפשר וראוי לעשות שימוש בטיעונים קפיטליסטיים למשעי כדי להצדיק זאת: כיוון שהחברה העסקית זקוקה לכל אחד מהשחקנים, עליה להתנהל מתוך התחשבות בכל אחד מהאינטרסים ואיזון ביניהם. אין לתת לאף אינטרס אחד – לא של בעלי המניות ולא של העובדים – להכתיב את דרך הפעולה של החברה.

אכן, מול המודל האמריקני המעדיף את בעלי המניות, קיימים מודלים אחרים בכלכלות המרכזיות בעולם: בגרמניה, למשל, העובדים שותפים, על פי החוק, בדמוקרטיה התאגידית וממנים נציגים לגוף המקביל שם לדירקטוריון. יש הטוענים כי זו אחת הסיבות להצלחת הכלכלה הגרמנית, שהיא החזקה והרווחית באירופה. גם ביפן לא מעמידים את רווחי בעלי המניות בראש סדר העדיפויות, אלא את עבודת הצוות ויצירת אווירה של מחויבות ונאמנות לחברה. העובדים ביפן נהנים מביטחון תעסוקתי גבוה ביותר ולכן מזדהים עם החברה העסקית ומטרותיה.

אסור לוותר על הרוח היזמית שמביאים בעלי המניות לכלכלה הישראלית. העניין שלהם בערך שוק של המניה והציפייה לחלוקת דיבידנדים הם מנוע צמיחה חשוב של המשק. אבל, זהו שחקן אחד מתוך רבים, שכולם חיוניים להצלחת החברה והמשק בכללותו. אם הפרסומים על מה שהתרחש במגה מדויקים, יש כאן מקרה המדגים בבוטות את הטענה שחברה הפועלת באופן בלתי מאוזן למען הרווח של בעלי המניות, תוך פגיעה בעובדים, בצרכנים או בנושים – פוגעת בעצמה.

הגיעה העת לקפיטליזם נבון שיחליף את העדפת בעלי המניות בהעדפת האינטרסים של החברה העסקית תוך שקילה עניינית של האינטרסים של כלל השחקנים בשווקים. אכן, אין סתירה הכרחית בין הגינות בעסקים לבין יעילות כלכלית. קפיטליזם נבון מקדם את שתי המטרות גם יחד.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות