"תקציבים וביטחון" לא יחפו על הצורך בשוויון

"רוב הציבור הערבי מעוניין בשלושה דברים: חינוך, כלכלה וביטחון פנים", האמנם? משנתו של נתן אשל על הציבור הערבי שטחית ופטרונית, ומתעלמת מהצורך בצמצום פערים, החלת שוויון על פי ערכי מגילת העצמאות והפסקת הדמוניזציה כלפיו

Flash 90

"רוב הציבור הערבי מעוניין בשלושה דברים: חינוך, כלכלה וביטחון פנים", כתב זה מכבר דמות פוליטית ששייכת למפלגת השלטון. הדברים נכתבו במאמר דעה, שפורסם מעל דפי עיתון "הארץ". בקריאה נרגשת הוא קרא לחבריו לשלטון לקשור את גורלם עם גורל הערבים. אותם ערבים, שמעוניינים בחינוך, כלכלה וביטחון פנים. שלטון הימין, כך לדבריו, נותן לערבים תקציבים וביטחון כמוהם לא ידעו בעבר ומסיבות אלה, הם ישמחו לנטוש את השמאל, "שניצל אותם במשך עשרות שנים". כדוגמה לכך הוא משווה בין הלוויתו של פרס, אליה לא הגיעו נציגים מהפוליטיקה הערבית אל מול הלוויתה של נחמה ריבלין, רעיית הנשיא, שלצורך חיזוק הטענה מודגש מוצאו הרווזיוניסטי ולא שלל התבטאויותיו הקוראות לשוויון בין ערבים ליהודים.

נניח לרגע את הטיימינג הפוליטי (ואת זהות המחבר), שהוליד את מאמר הדעה המפתיע וננסה להתמקד בתוכן הדברים. הכותב, בשלוש פסקאות קצרות, טוען שיש להתעלם מהשאיפות הלאומיות של המיעוט הערבי ולהתמקד במה שיבטיח את נאמנותם של אזרחים אלה, לדבריו - כבוד וכסף. אם מדינת ישראל תספק את שני הדברים האלה, נאמנות הערבים אזרחי המדינה מובטחת וניתן יהיה לקשור את גורלם בגורלנו, ולהיפך.

קשה להתחיל ולהסביר את מידת הפטרונות, היוהרה והחוצפה שטענה זו מגלמת בתוכה. המחשבה לפיה בכסף ניתן יהיה להתגבר על שנים של אפליה וקיפוח היא מקוממת. יותר מכל מדגים מאמר הדעה את חוסר ההבנה כלפי מה היא החברה הערבית, על כל הפרטים המכילים אותה, ומה נמצא בבסיס הרעיון הדמוקרטי של שוויון.

מאמר דעה בן כמה מאות מילים ודאי אינו יכול לעמוד על כל מורכבויותיה של סוגיה אותה הוא מבקש להציג. יחד עם זאת, הפשטנות שבאה לתת מענה כלכלי לבעיה לאומית כה סבוכה, מטרידה ואף מגוחכת. לא ניתן לדבר על שותפות גורל ושותפות בהנהגת המדינה ללא שיח אמיתי וכן של קבלת המיעוט הערבי כחלק לגיטימי ובלתי נפרד מכל רובדי האוכלוסייה. כשווים בחינוך, באזורי המגורים, בשפה, בתעסוקה, במוקדי קבלת החלטות, בחקיקה, במשפט. כותב מאמר הדעה, שדיבר על שותפות גורל, אינו יכול לאפשר שיח של דמוניזציה, של שנאה, של הדרה של אותה אוכלוסייה ובאותה נשימה לקרוא לשותפות. השניים לא הולכים יחדיו.

הכרה במיעוט הערבי כשותף לגיטימי ומקובל בהנהגת המדינה היא מבורכת וחשובה, אך היא לא יכולה לבוא ללא מעשים. הנשיא ריבלין, אותו רווזיוניסט שהוזכר במאמרו, מדבר השכם וערב על שוויון. מדבר ועושה. באמצעות פרויקט "תקווה ישראלית" והעלאת הנושא לשיח היום הציבורי מעל כל במה, תוך שהא מדגיש את הצורך לעצור את השיח המתלהם כלפי החברה הערבית והבעת דאגה כנה מהשלכות חוק הלאום. ריבלין, כזכור, גם ביקר וחיבק את בני משפחת אל חמאמדה, שבן משפחתם זאיד אל-חמאמדה נהרג מירי הרקטות לעבר הדרום. זו הסיבה בגינה הוא זוכה להכרה והערכה מצד החברה הערבית.

הפסקת הדמוניזציה של החברה הערבית היא צו השעה. היא הרחיקה לכת, והדרך לשותפות מתחילה בשוויון מלא. בתיקון וצמצום פערים באופן עמוק ולא בפיזור הבטחות של נתינת "כבוד וכסף". בחזרה לערכי היסוד המגולמים במגילת העצמאות, בהבנה עמוקה של מהי שותפות גורל ובפעולות לתיקון המצב הקיים. שלוש פסקאות במאמר דעה לא יספיקו, גם אם הן מפורסמות ב"הארץ" וב"מקור ראשון".