מ"צבא העם" לצבא מקצועי, מי מחליט?

מודל "צבא העם" עומד בפני אתגרים המערערים את המשך קיומו, בעוד מאפיינים של צבא מקצועי מחלחלים פנימה. כשפחות ממחצית מבני ה-18 בישראל (כולל המגזר הערבי) מתגייסים לצה"ל, הרעיון של צבאי מקצועי כבר לא נשמע כל כך מופרך

Flash 90

לאחרונה פורסם כי משרד האוצר לוחץ על צה"ל לקצר את השירות הצבאי לשנתיים, וכי צה"ל אינו מוכן לכך. אלא שמבחינת הצבא, המצב הפוך. צה"ל דורש שקיצור השירות שכבר הוסכם עליו, על פיו המתגייסים לאחר יולי 2020 יתגייסו לשנתיים וחצי בלבד יבוטל, ואורך השירות הנוכחי של שנתיים ושמונה חודשים לגברים, יישמר.

מזה שנים רבות מצוי המודל ההיסטורי של "צבא העם", יציר כפיו של דוד בן גוריון, תחת לחצים הולכים וגוברים: אחוז המשרתים מכלל הציבור היהודי בישראל הולך ויורד, והפטור מגיוס לחרדים יוצר לחצים ניכרים על הצורך בשינוי. לראשונה מאז קום המדינה, פחות ממחצית בני השמונה עשרה בישראל (כולל המגזר הערבי) אינם מתגייסים לצה"ל, אורך השירות של אלו המשרתים מתקצר וגם נטל שירות המילואים, שהיסטורית היווה משימה חברתית שליוותה את החיילים לאורך שנים רבות, נישא כבר שנים על ידי קבוצה מצומצמת וקטנה.

לאחרונה נראה כי חל ערעור נוסף במבנה צבא העם, באמצעות הרחבת מודל השירות הדיפרנציאלי,  המבוסס על שמירת בסיס נרחב ככל הניתן של עצם השירות בצבא, תוך קיצור תקופת השירות לרוב היחידות, והארכה משמעותית של אורך השירות ביחידות מסוימות - לא רק לטייסים וחובלים, אלא גם בסיירות השונות.

ההרחבה של מספר המשרתים לטווח ארוך, אל מול קיצור השירות לגברים יוצרת מצב חדש המתרחק ממודל של שירות שוויוני. כלפי חלק הולך וגדל מהיחידות, צה"ל מאמץ מאפיינים של צבא מקצועי, שבו שדרת השירות רואה בצבא קריירה ארוכת שנים.

לשינויים אלו השפעות ניכרות על היחסים בין צה"ל לחברה הישראלית:

קיצור השירות הצבאי עלול לערער את המקום החשוב של צה"ל ביצירת הזהות הישראלית הקולקטיבית. בחברת "השבטים" הישראלית המודרנית, משמעותה של ירידת קרנו של השירות היא אובדן ההזדמנות ליצירת בסיס משותף בין קבוצות שונות בחברה.

בנוסף, יצירה של יחידות עילית מקצועיות, בהן השירות הצבאי מהווה קריירה, יכולה להוות פוטנציאל ליחידות ולצבא שיש להן אתוס משלהן, השונה מהאתוס החברתי הכללי.

סביר להניח שחלק מהשינויים הללו ביחסים בין הצבא לחברה בישראל מחויבי המציאות, ומבחינות מסוימות אף רצויים. שכן, ההצדקה למודל שירות חובה מלא בנסיבות שבהן הדרישות הצבאיות והמציאות החברתית השתנתה כבר אינו ברור.

כך או כך, השינויים במודל צבא העם מחייבים דיון ציבורי ולא כזה המתנהל בתוך הצבא פנימה, או בין הצבא למשרד האוצר, כפי שלמעשה קורה היום. דיון כזה צריך להתרחש בממשלה, בכנסת ובוועדותיה, בתקשורת ובהשתתפות ארגוני החברה האזרחית.  

אלא שחוסר הרצון של הדרג המדיני לקבל החלטות חיוניות בנושאים שנויים במחלוקת, רדידות הדיון הציבורי בנושאים ביטחוניים, וחוסר בפורומים ציבוריים מתאימים, מובילים לכך שעל דרך "ברירת המחדל" נותרת ההכרעה בידי הדרג המקצועי. לאור האתגרים העומדים בפניו צה"ל, פקידים במשרד האוצר מקבלים את ההכרעות מבלי שהחברה הישראלית הבהירה את עמדתה בשאלת היסוד של מודל השירות הצבאי. לאור השינויים במודל השירות הצבאי, דיון כזה הכרחי, ועליו להיעשות בהקדם, עוד לפני שהשינויים בשטח יהפכו אותו לבלתי רלוונטי.

פורסם לראשונה בגלובס.