מקומו של לימוד התורה
המסורת היהודית פיתחה במשך השנים ריטואלים מורכבים שתכליתם להלום את מורכבות הנפש האנושית ואת מערכות היחסים החברתיות. עיסוק בטקסטים מסורתיים הנוגעים למרחבי החיים השונים מאפשרים העשרה של העולם הפנימי ושל מערכות היחסים החברתיות, ותכליתו אינה השלד של הסמל אלא תיבת תהודה להדיו של המסומל
חג השבועות עוצב במסורת היהודית כיום מתן תורה. מספר חוקרים עמדו על המשמעות ההיסטורית-פולחנית של מרכזיות התורה לעיצוב התרבות היהודית. אלה הדגישו כי בעוד שעבודת מקדש והקרבת קורבנות מוכרות היטב בתרבויות נוספות, פולחן שבמרכזו ניצבת האות הכתובה נתפס כמהפכה רעיונית ודתית. בניגוד למקובל במקדשים עתיקים, בהם במרכז המקדש ניצב צלם האל, בקודש הקודשים של המקדש המקראי ניצבים לוחות העדות. אין להתכחש לכך שבמקדש המקראי, לצד אלמנטים מופשטים של 'לוגוס', ישנם גם מוטיבים דומיננטיים של 'מיתוס'. עם זאת, במהלך השנים, הלוגוס והאות הכתובה קיבלו את הבכורה, ובתקופת הבית השני, אלמנטים אלה אף החלו להמיר את מקומה של עבודת הקורבנות. בהתאם לתהליכים אלה, מכנה פרופ' הלברטל את התרבות היהודית כחברה המעוצבת סביב טקסט – Text Centered Community. בדברים שלהלן לא אעסוק במשמעות ההיסטורית של תהליך זה, אלא אבקש לאפיין שלוש גישות מרכזיות הקיימות היום בתרבות היהודית.
הגישה המסורתית, אשר חרף ניואנסים שונים משותפת לזרמים רבים ביהדות, מניחה כי התורה טומנת בחובה ידע אמתי שניתן בהתגלות אלוהית ולא ניתן להשיגו בדרך רציונאלית. הזרמים השונים בתוך הפרדיגמה המסורתית, חולקים על היקף תחומי ההתפרסות של התורה וגבולות הפרשנות הלגיטימיים. כך לדוגמה, טענה רווחת באורתודוקסיה המודרנית, שהתורה אינה עוסקת בנושאים מדעיים, אלא רק בתחומים נורמטיביים. הפרדת הרשויות – לפיה המדע חושף את העובדות על העולם הפיסיקלי, ואילו התורה חושפת את האמת המטאפיסית והמוסרית – אפשרו לאורתודוקסיה המודרנית ליטול חלק ברכישת השכלה מדעית בלא לראות בכך סתירה ללימוד התורה. על פי הגישה המסורתית, כיון שבתחומים הנורמטיביים והמוסריים התורה מכילה ידע אמתי המשקף מציאות מטאפיסית, תוקפן של המצוות הוא אבסולוטי גם במקרים בהם האדם אינו מבין את פשרן. אחד מן הנושאים המרכזיים והמאתגרים במסורת האורתודוקסית הוא גבולות הפרשנות. השאלה העקרונית היא מתי הפרשנות האנושית חושפת את המקור האלוהי ומתי היא מעוותת אותו. כך או כך, הזרם המסורתי רואה בלמוד התורה תהליך של חשיפת אמת נורמטיבית שניתנה בהתגלות אלוהית היסטורית וחד פעמית. במובן זה, התורה היא מונולוג של אלוהים לבני האדם, ולימוד התורה הוא הטיית אוזן להתגלות זו.
המסורת הדיאלוגית, שפותחה אצל פילוסופים יהודים אקזיסטנציאליסטיים, כדוגמת רוזנצוייג, בובר ולוינס, אינה רואה במקרא מונולוג חד-צדדי, אלא קריאה לדיאלוג בין האדם לאלוהים. על פי גישה זו, המקרא אינו מכיל אמת נורמטיבית ואבסולוטית, אלא קריאה להתבוננות רפלקטיבית של האדם על מעשיו ועל החיים בכללותם. במובן זה, תפקידו של המקרא דומה לתפקידה של האומנות, התיאטרון והשירה – לאפשר לבני האדם לדמיין מציאות שונה, לאתגר את דפוסי החשיבה הקונבנציונאליים, ולהוביל לפריצת גבולות המחשבה האנושית. הפילוסופיה הדיאלוגית מניחה שהאדם זקוק לקריאתו של אלוהים שהוא חיצוני לעולם (טרנסצנדנטי), על מנת לגלות את המוסר. בלא קריאה זו, עשוי האדם לקרוס לתוך נרקיסיזם עצמי ותועלתני המתרכז בסיפוק צרכיו ושימור כוחו. קריאתה של התגלות הטרונומית לאדם מאפשרת את השיח המוסרי והמטאפיסי, ומחלצת את האדם ממלתעות העצמי. תפיסה דיאלוגית של ההתגלות שוללת את הפונדמנטליזם הדתי, אשר מקדש את הצו הנורמטיבי בכל מחיר ולא מאפשר לבקרו ולתקנו. אבסולוטיות היא הפך הדיאלוג, שכן היא מקבעת את המצב החברתי והאנושי ושוללת שיח רפקלטיבי. לימוד התורה, לפי המסורת הדיאלוגית, אינו הטיית אוזן לעבר התגלות מונולוגית חד-פעמית של אלוהים במעמד הר סיני, אלא דיאלוג מתמשך של האדם עם אלוהים, במסגרתו האדם נענה לקריאה של הצו המוסרי ונותן דין וחשבון על מעשיו.
הגישה הזהותית-תרבותית, נועצת את חשיבותו של לימוד התורה לא במקורה האלוהי והטרנסצנדנטי, אלא ברובד הסוציולוגי. לפי גישה זו, טקסט אינו רק אמצעי להעברת תוכן אינפורמטיבי, אלא בכוחו לייצר 'מרחבים' וירטואליים פרי יצירתו של הסופר. על פי הגישה הזהותית-תרבותית, 'התורה' אינה טקסט אינפורמטיבי וערכה אינו נעוץ במישור האפיסטמולוגי; זהו טקסט מגוון ועשיר הכולל בתוכו חוק, סיפורת, שירה, חכמה, אתיקה, אפוס, אסכטולוגיה ועוד. בדומה להגדרה עצמית באמצעות מרחב גיאוגרפי הקושר את חבריו בעבותות של זיכרון קולקטיבי סביב מרחב ממשי, הטקסט מאפשר הגדרה עצמית של קבוצה סביב מרחב טקסטואלי-וירטואלי. זהו אחד מהמאפיינים המרכזיים של ההיסטוריה היהודית אשר במרבית שנות קיומה הייתה נעדרת גבולות טריטוריאליים וגיבשה את זהותה סביב קאנון טקסטואלי. הזהות הנרקמת סביב טקסט אינה אקסקלוסיבית וחד ממדית. האדם והחברה הם שטווים את זהותם על ידי אוסף של הקשרים וזיקות אותם הם בוחרים לאמץ. הטקסט כמעצב זהות אינו מחייב להעניק לטקסט בכורה נורמטיבית, אלא רצון ועניין להכיר את מרחביו השונים, לדבר את שפתם ולהרגיש בהם בן בית.
על אף שברמת הפשטה מסוימת, המבנים החברתיים, הפסיכולוגים והדתיים של בני האדם הם בעלי דמיון, שכן כל תרבות פיתחה ריטואלים וסמלים המאפשרים לחבריה להנכיח בחייהם רבדים מופשטים. על מנת שהריטואל יהיה בעל משמעות וממשות בחייו של היחיד צריכה להיות הלימה בין עולם הסמלים הפנימי לדרך בה הוא מיוצג בריטואל. במקרה בו מופר הרזוננס העדין המאפשר את התהודה בין הסמל והמסומל הריטואל הופך לטקס פלסטי חסר משמעות. המסורת היהודית פיתחה במשך השנים ריטואלים מורכבים שתכליתם להלום את מורכבות הנפש האנושית ואת מערכות היחסים החברתיות. עיסוק בטקסטים מסורתיים הנוגעים למרחבי החיים השונים מאפשרים העשרה של העולם הפנימי ושל מערכות היחסים החברתיות, ותכליתו אינה השלד של הסמל אלא תיבת תהודה להדיו של המסומל.
בארון הספרים היהודי, מרחב חייו של העם היהודי לאורך ההיסטוריה, ניתן למצוא את קולם האותנטי של כל לומדי התורה – הרמב"ם, ר' יהודה הלוי, שפינוזה והרמן כהן, ביאליק ועגנון. "לפיכך ניתנה תורה במדבר שכל הרוצה לקבל יבוא ויקבל" (מכילתא).
ד"ר עדיאל זימרן, מלמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ובוגר התכנית לזכויות אדם והיהדות במכון הישראלי לדמוקרטיה.