כהנא חי? המתח היהודי-דמוקרטי בגסיסה
הצורך המחודש להכרעה בין המדינה היהודית לבין הדמוקרטיה הליברלית, הוא שמציב לכאורה איום על עתיד היהדות כדת וכלאום, ומעודד קבוצות בעלות מסורת דמוקרטית וליברלית לתמוך בדרדור הדמוקרטיה. אחרי כל השנים, כשהתנאים החברתיים והפוליטיים הבשילו, נראה שקריאתו של כהנא להכרעה בעד היהדות סוף סוף נשמעה
Flash 90
בבחירות 1984 נבחר מאיר כהנא, ראש תנועת כך, לכנסת ישראל, והציף לפני השטח מתחים ותיקים בין היסודות הדמוקרטיים עליהם מושתתת המדינה, לבין אלו הדתיים והאתנו-לאומיים. בימים שלאחר כניסתו לכנסת, רוב חברי הכנסת הזדעזעו מהרוח החדשה-ישנה שהביא עמו ח"כ כהנא, וביקשו בדרכים שונות למגר את הגזענות, או יש שיגידו, למגר את הזיהוי של הפרלמנט הישראלי הרשמי עם גילויי גזענות בוטים. כך נולדה הצעת "חוק הגזענות" (תיקון מס' 20 לחוק העונשין) ביוזמת מפלגת הליכוד, שזכתה לתמיכה של רוב יושבי הבית. אלא שבמהלך החקיקה התגלעו לא מעט ויכוחים על ניסוחי החוק, שחשפו את הפער האידאולוגי והפוליטי העמוק בין קבוצות בישראל, שעומד עד היום בבסיס העימות. כך היה למשל עם ההצעה לאמץ את ההגדרה הליברלית לגזענות, כפי שזו מופיעה באמנה הבינלאומית 'למיגור כל צורות האפליה הגזעית' שאושררה על ידי ישראל ב-1979, השוללת כל צורה של אפליה על רקע לאומי, אתני או גזעי. מובן כי הגדרה רחבה כזו אינה ברת יישום במדינתו של עם היסטורי (ולא של לאום אזרחי), מדינה בעלת חוקי הגירה אתנו-לאומיים שבה מוסד המשפחה מופקד בידי מנגנון דתי אורתודוקסי, ולכן ההצעה נדחתה. כמו במקומות רבים בעולם, קיים מתח מובנה בין המודל הליברלי האוניברסלי לבין ערכי זהות דתיים ולאומיים במדינה – מתח שבצלו ניסתה הכנסת לעגן את האיסור על הגזענות.
אלא שקבוצות רדיקליות מטבען שוללות כל מקום לעמימות ולמתחים. עם ראשית תהליך החקיקה נגד הגזענות, מושא החוק, כהנא, טען בתוקף כי הוא בסך הכל מייצג את רוחה של היהדות, וכי תהיה זו צביעות להאשימו כגזען יחיד נטול הקשר. "הרעיונות של הציונות ושל המושג של מדינה יהודית", אמר במידה של צדק, "עומדים בניגוד מוחלט לרעיון הדמוקרטי המערבי". בנאומיו בכנסת, כהנא דחק את חברי הכנסת לקיר ודרש מהם- הכריעו בין הדמוקרטיה לבין היהדות, ואם ציוניים אתם, חובה עליכם להחליט בעד היהדות. ואכן, ברבות הדיונים בכנסת, עלה החשש שהקריאה של כתבי קודש יהודיים או של טקסטים ציוניים תיחשב לפי החוק כהסתה לגזענות, וחברי הכנסת שקדו על ניסוחים גמישים יותר. האיום האמיתי שכהנא העמיד אל מול חברי הכנסת, היה האתגור של האיזון העדין והשברירי שבו האמינו רובם. היהודים הציוניים בישראל, ביקשו להדחיק את התביעה של כהנא, ולהמשיך ולהשהות את המתח. בשפה משפטית עקלקלה, וללא דיון מעמיק על הדרכים לאזן בין זהויות המדינה, הצליחה הכנסת באותם ימים להוציא את הפיל מהחדר, להשחיר כביכול את הגזענות, ולהלבין מחדש את הדמוקרטיה הציונית.
כיום, שורה של התפתחויות בשדה המשפטי ובפוליטיקה העולמית והמקומית, השיבו ביתר שאת את הדרישה להכרעת המתח, הן מצד גורמים ליברליים והן מצד קבוצות לאומניות. כחלק מהמאבק העקרוני ובהשפעת גופים שמרנים אמריקאים ונציגיהם בישראל, הלך וצמח לאחרונה שיח אינטלקטואלי מסוג חדש, הקורא תיגר על האליטה המשפטית הישנה, ומבקש להסית כביכול את הדיון הישן לכיוונים חדשים. לא עוד דיונים ארכאיים במושגים כמו גזענות או ציונות, אלא דיונים סמי-אקדמיים בנושאים כמו "אימפריאליזם שיפוטי", "משילות", "שלטון העם" ועוד. אנשי המשפט החדשים, שחלקם יושבים כיום בכנסת היוצאת, משיבים למעשה את העימות בין הדמוקרטיה המערבית לבין מדינת לאום אתנית, תוך שימוש במושגים אוניברסליים המוכרים בשדה המשפטי והאקדמי, ומבקשים להכריע. את מקומה של השפה התאולוגית-לאומנית של כהנא, תופסים המושגים החדשים הזוכים ללגיטימציה רחבה. אין בכך לומר שאין צורך בדיון ציבורי על מקומו ותפקידו של בית המשפט בדמוקרטיה, אלא שבפועל מושגים אלו מכסים אמוציות עמוקות הרבה יותר, שנוגעות בלבו של המתח הישראלי הישן, זה שרוב הישראלים ביקשו להשהות.
הכנסת, שפעלה ביתר שאת בעשור האחרון לקידום אינטרסים קולקטיביים לאומיים, נתקלה בשומרי סף מדינתיים שנהפכו במסגרת שיח המשילות החדש לבעיה. אלא, שתפקידם המקורי של המנגנונים המשפטיים היה בדיוק זה – לוודא שהממשלה, כמייצגת אינטרס פרטיקולרי מובהק, לא תחרוג מהנורמות האוניברסליות של המשפט. הפיצול התרבותי והפוליטי העמוק בישראל, כמו גם שלטונו ארוך השנים של המחנה הלאומי, הוביל לכך שבשנים האחרונות הרשות המחוקקת והרשות המבצעת מקדמות בעיקר מדיניות פרטיקולרית יהודית, ואילו בית המשפט מאזן מדיניות זו עם בלמים ליברליים. כך, באופן לא טבעי, נוצר זיהוי פוליטי מובהק של כל גוף, ומכאן גם האמוציות בתוך המאבק והמוכנות של נבחרי הציבור להסיר את הכפפות. הדיון הדמוקרטי הבריא נהפך, בסיוע של גורמים פוליטיים בעלי עניין אישי, למלחמת היהדות מול המערב הליברלי.
עם מסגור כזה של המאבק, לא פלא שישראלים רבים מוכנים להכריע נגד המנגנונים הדמוקרטיים. לא בהכרח גזענות טהורה, סלידה מזכויות אדם או שנאת מיעוטים הם שהביאו את המפלגות הדתיות ומפלגות הימין לתמוך בחוקים המסכנים את הדמוקרטיה במסגרת המו"מ הקואליציוני הכושל, וגם לא הערצה עיוורת לראש הממשלה החשוד בפלילים. הצורך המחודש להכרעה בין המדינה היהודית לבין הדמוקרטיה הליברלית, הוא שמציב לכאורה איום על עתיד היהדות כדת וכלאום, ומעודד קבוצות בעלות מסורת דמוקרטית וליברלית לתמוך בדרדור הדמוקרטיה. אחרי כל השנים, כשהתנאים החברתיים והפוליטיים הבשילו, נראה שקריאתו של כהנא להכרעה בעד היהדות סוף סוף נשמעה. כעת, בפתח מערכת הבחירות החדשה, מי ישמיע את הקריאה ההפוכה, נגד ההכרעה?
בן בורנשטיין הוא עמית בתכנית לזכויות אדם והיהדות במכון הישראלי לדמוקרטיה ודוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב