גיור - הצטרפות לדת או ללאום?

האם גיור משמעותו הצטרפות לעם היהודי, או לדת? הרבנות הראשית מכתיבה הליכים נוקשים ומסורבלים לעולים המעוניינים להתגייר, אך כיצד זה משרת את האינטרסים של העם היהודי בעידן הנוכחי?

Flash 90

המאפיין הבולט ביותר לצביונה של ישראל כמדינת הלאום היהודי הוא חוק השבות, אשר מאפשר כניסה לישראל לא רק ליהודים אלא גם למי שקשורים אליהם בקשרי משפחה מוגדרים, אף שאינם יהודים.

כתוצאה מכך, מתוך למעלה ממיליון זכאי שבות שהגיעו ארצה ממדינות חבר העמים, כשליש (350,000) הם בני משפחה של יהודים שאינם מוכרים כיהודים. קבוצה זו גדלה, מדי שנה, בכ-10,000 נפש, כתוצאה מריבוי טבעי ומהמשך העלייה. סיווגם, על ידי המדינה, כלא-יהודים, מעורר בעיות קשות:

מבחינה אנושית, זכויות האדם שלהם נפגעות באשר הם אינם יכולים להינשא בישראל ליהודים. מבחינה לאומית, הדרתם מהקולקטיב היהודי עלולה להקליש את ההזדהות שלהם עם המדינה ולהביא לפיצול שבטי נוסף בחברה הישראלית. מהבחינה הדתית, לאור האיסור על נישואין עם מי שאינו יהודי, יש המבקשים לערוך מגילות יוחסין שיבדילו, לצורכי נישואין, בין יהודים לאחרים. פורמליזציה של המצב עלולה לקבע פיצול היסטורי בעם, בעל השלכות מרחיקות לכת על חוסנה ועתידה של מדינת ישראל.

לכאורה, הפתרון ברור: היהדות מאפשרת הצטרפות אליה באמצעות הליך דתי, גיור. ואולם, העובדות מלמדות ששיעור הגיורים שהסתיימו בדור האחרון עומד על המספר המאכזב של כ-7% מכלל העולים הלא-יהודים מחבר העמים.

תהליך הגיור איננו צולח משום שהמתגיירים נדרשים להפוך לדתיים, כתנאי לגיורם, והדבר סותר את העדפותיהם. הם אינם מוכנים לעמוד בסטנדרט התנהגות שרוב היהודים אינם מקיימים. התוצאה היא שעל מנת להתגייר הם חייבים להתחזות. הדרך אל היהדות ואל ההתערות המלאה בלאום היהודי עוברת דרך שקר ולכן רבים מפנים לה גב. האם ניתן לשנות מצב טרגי זה?

שאלת המפתח היא מהי מהות הגיור: האם זו הצטרפות לדת או ללאום? אם מדובר בהצטרפות לדת, טבעי לדרוש שהמתגייר ישמור תורה ומצוות כתנאי מקדמי לגיור. כך סבור, למשל, סעדיה גאון (המאה העשירית) שקבע כי "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" – הדת היא המרכיב הנדרש ליצירת הזהות הלאומית. מנגד, קיימת מסורת הלכתית שסוברת שהיהדות היא "עם", ישות קמאית-טבעית, שרק לאחר שאדם הצטרף אליה הוא מחויב במצוות. דברים אלו רמוזים בהצהרת הכוונות של רות המואבייה, הגיורת הפרדיגמטית שדוד המלך והמשיח מצאצאיה: "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". היינו, ראשית יש להצטרף ללאום - "עמך עמי", ורק לאחר מכן וכתוצאה מכך נוצרת המחויבות הדתית – "אלוהיך אלוהי".

המחלוקת תלויה ועומדת גם כיום. החרדים ורוב רבני הציונות הדתית מחזיקים בעמדה המחמירה, שיישומה מקשה על מימוש פוטנציאל הגיור בישראל. מנגד, קבוצה משמעותית של רבנים (ובהם שלושה רבנים ראשיים – בקשי-דורון, גורן ועוזיאל) סבורים שהגיור הוא הצטרפות לעם וממילא שמירת מצוות איננה תנאי לגיורו של אדם. על בתי הדין לגיור בישראל לשקול אימוץ עמדה מקלה זו.

בנוסף לקשיים שנמנו לעיל – הפגיעה בזכויות האדם, השמירה על אופייה היהודי של המדינה והחשש מפיצול בעם – על הרבנים להבין כי הקשחה במדיניות ההלכתית הופכת את הגיור לבלתי רלוונטי. קליטה מאסיבית של "יהודים לא יהודים" בחברה הישראלית תעניק לגיטימציה להצטרפות סוציולוגית, חוץ-דתית, ליהדות ובכך תהפוך את הגיור למיותר. יש שיברכו על התפתחות זו, אך חובה להבין כי זו תהיה מהפכה של ממש בתולדות עם ישראל (לפחות מאז ימי עזרא ונחמיה, לפני כ-2,500 שנים); עניין שקשה לעמוד על משמעויותיו וסכנותיו מרובות.

ולבסוף, שיקול דמוגרפי: רוב יהודי התפוצות בוחרים להינשא ללא-יהודים. האם נכון לגרוע משפחות אלו מהעם, גם אם בת הזוג הלא יהודייה מעוניינת להצטרף ליהדות? האם נכון לתת להחלטות של דור אחד, הדור הנוכחי, לגדוע חלקים ניכרים מהעם לטווח אינסופי? מדיניות הגיור ההלכתית, מקלה או מרחיבה, חייבת להתמודד עם השאלה האם לקולקטיב היהודי בדורנו יש עניין להסתגר או להיפתח?