מה עם האיזונים והבלמים?

הדרישה לקיצוץ סמכויותיו של בית המשפט העליון ושינוי אופן בחירת השופטים כחלק מהמשא ומתן הקואליציוני אינם למטרת השמירה על האיזון בין שלוש הרשויות, אלא ליצירת שלטון חסר מעצורים ומערכת משפט חלשה וחסרת שיניים

Flash 90

הדרישות של גורמים בקואליציה החדשה המסתמנת לקצץ בסמכויותיו של בית המשפט העליון ולשנות את אופן בחירת השופטים, מתבססות על שתי טענות מרכזיות. האחת, היא כי בית המשפט מפריע לממשלה למשול, קרי לקדם את המדיניות שהיא מבקשת להוציא אל הפועל, והשנייה, כי הביקורת השיפוטית בנושאים בעלי היבט אידאולוגי דומיננטי, מצריכה מינוי שופטים בהתאם לעמדתם בנושאים ערכיים. במיוחד יצא הקצף על מעורבותם המופרזת של השופטים הקיימים במינוי שופטים חדשים. הבעיה בטענות אלו כפולה. הן מבוססות על תפיסה צרה ומעוותת של דמוקרטיה כשלטון רוב ותו לא, בלי איזונים ובלי בלמים ועל הנחות עובדתיות מפוקפקות.

אין זה המקום להרחיב על מהותה של הדמוקרטיה כהסדר שלטוני המאזן בין קבלת הכרעות פוליטיות על פי העדפות רוב הציבור, כפי שאלו באות לידי ביטוי בבחירות, לבין הצורך למנוע את עריצות הרוב ולהגן על חירויות הפרט. די לציין כי איזון זה מתבצע באמצעות הסדרים משפטיים המחלקים את הכוח השלטוני בין מספר גופים פוליטיים והמעניקים לבית המשפט סמכות לפקח על הפעלת הסמכות השלטונית על-ידי הרשויות האחרות. חשוב להדגיש כי בהקשר הישראלי, מערכת האיזונים והבלמים בין הרשויות לא מתפקדת היטב מזה זמן: לממשלה רוב בכנסת, והיא שולטת בהליכיה, בין היתר, באמצעות מוסד המשמעת הקואליציונית, המחייב התגייסות של כל סיעות הקואליציה לטובת חוקים שהממשלה רוצה לקדם. גם חוקי היסוד מעניקים הגנה חלקית בלבד לחירויות היסוד של הפרט, והם כפופים לשינויים תדירים, לפי צורכי הקואליציה. ההחלשה המוצעת של בית המשפט, הגורם הממשלי היחיד בישראל המסוגל למנוע פגיעה בזכויות המיעוט ובחירויות הפרט, עלולה להפר בצורה קיצונית את המצב הקיים, שכבר היום לא מספק הגנה טובה מפני עריצות הרוב.

זאת ועוד, בשיטה הנהוגה במחוזותינו, לכל סיעה בקואליציה האפשרות לגייס על בסיס הסכמים קואליציוניים את כל הסיעות האחרות על מנת שיתמכו בדרישות הפוליטיות שלהן. מכאן, שחוסר האיזון האמיתי בשיטה הישראלית אינו בין העדפות הרוב (המתבטאת במדיניות הממשלה) לבין הגנה על המיעוט (על ידי בית המשפט), אלא בין העדפות של מיעוט בעל כוח פוליטי עודף לבין חירויות הפרט והאינטרס הציבורי הרחב. אין זה מפתיע על כן, כי חלק מהמבקרים החריפים ביותר של בית המשפט מגיעים דווקא מקרב הסיעות הקטנות ביותר בקואליציה, שכן אלה רואים בבית המשפט מכשול בדרכם לכפות את ההעדפות הייחודיות שלהם בנושאים כגון הגיוס לצה"ל או הכשרת בניה בלתי חוקית בשטחים על כלל הציבור בישראל.

גם הטענה כי בית המשפט מכשיל כדבר שבשגרה את מדיניות הממשלה אינה מבוססת על עובדות מוצקות. במציאות, בית המשפט ממעט מאוד לפסול חוקים של הכנסת (18 פסילות חוקים ב-25 השנים האחרונות). גם בנושאים לגביהם יש מחלוקת משפטית קשה, כמו חוקיות הריסתם של בתי מחבלים, העברת מבקשי המקלט למדינה שלישית או פינוי חאן אל אחמר, בית המשפט לא הציב בשנים האחרונות מחסומים של ממש בדרכה של הממשלה, וספג בשל כך ביקורת קשה מכיוון ארגוני החברה האזרחית.

אף הטענות לגבי הפגמים כביכול בהליך המינוי לבית המשפט העליון לא משכנעות, שכן "תיקון גדעון סער" לחוק בתי המשפט שנקבע ב-2008, ושדורש רוב מיוחס בוועדה לבחירת שופטים לבחירת שופטים עליונים, הגביל את השפעתם של השופטים על המינויים לעליון ויצר נקודת איזון חדשה בין שיקולים של מומחיות משפטית לבין שיקולים רחבים יותר של הבטחת ייצוג למגזרי אוכלוסייה שונים ולאוחזים בתפיסות שונות של התפקיד השיפוטי. במציאות זו, לפוליטיקאים השפעה רבה יותר מבעבר על קביעת הרכב השופטים. לראייה, הצלחתה של שרת המשפטיים הקודמת, איילת שקד, למנות מספר לא קטן של משפטנים שהיא עצמה הגדירה כשמרנים לבית המשפט העליון. מצב דברים זה מעלה את השאלה, מהי בדיוק הבעיה בהליך המינוי שמצריכה תיקון כעת?

גם בסוגיה זו, נראה כי המאמץ הפוליטי אינו מכוון להבטחת איזון ראוי בין רשויות השלטון השונות, אלא אל עבר השתחררות מכל האיזונים והבלמים הקיימים, וזאת על מנת להשיג שלטון בלא מיצרים בהרכב בית המשפט. החלשת בית המשפט העליון והגברת הפוליטיזציה של הליך המינוי אליו עלולים להשאיר את מערכת השלטון הישראלית בלי שום בלם אפקטיבי נגד עריצות שלטונית.