הפסד המחנה הדמוקרטי-ליברלי בבחירות ידוע מראש

הוויכוח בין ימין לשמאל במערכת הבחירות האחרונה התמקד בשאלת זהותה ואופייה של המדינה כיהודית ודמוקרטית, אך מבט מעמיק יותר מוכיח שהוא סבב דווקא הגדרת היהדות. עד שרוב הציבור הישראלי יתפוס את היהדות כליברלית ומכילה, המחנה הדמוקרטי-ליברלי לא יוכל לנצח בבחירות

Flash 90

בבחירות האלו, שאלת השמאל-ימין לא הייתה כן או לא שטחים. המוקד היה שאלה אקוטית אפילו יותר, איזו דמוקרטיה היא ישראל ומהם ערכיה היסודיים. הניצחון הברור של גוש הימין מסמל את הכיוון בו בחרו רוב אזרחי מדינת ישראל- מדינה יהודית-מסורתית בה הדמוקרטיה פורמלית. כרגיל לאחר 'הפתעת' הבחירות, גוש המרכז-שמאל, מנסה להבין למה הקמפיינים לא עבדו, למה הערבים לא נהרו לקלפיות, ואיך קרה שהעם לא השכיל לבחור נכון, מתוך אמונה שלמה, שאיכשהו מתחדשת מבחירות לבחירות, שבבחירות הבאות, הכל יהיה אחרת. אולי. אבל לשם כך צריך להבין שהסנטימנט המספרי נוטה במובהק לימין, ושרק מאבק ערכי מתמשך, שמציע אלטרנטיבה יהודית-דמוקרטית, בה שני הרכיבים 'עבים' ומשלימים זה את זה, תוכל להעביר קולות אל המרכז.

קודם כל המספרים. ההכרעה בבחירות הללו בין גוש הימין לגוש המרכז-שמאל חדה, אבל אם סופרים את מספר המצביעים לכל אחד מהגושים, כלומר את הקולות של המפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, היא חד משמעית עוד יותר.

לאור זאת, נשמעים קולות בשמאל, לפיהם הדרך היחידה להדיח את הימין מהשלטון היא הקמת מחנה 'דמוקרטי-אזרחי' בו יהיו שותפים יהודים וערבים. גם אם נניח לרגע ששיתוף פעולה פוליטי כזה הוא לא מדע בדיוני, ושאחוז ההצבעה של הערבים היה זהה לזה של היהודים, גוש הימין עדיין היה שומר על הפער. אם לוקחים בחשבון את המגמות הדמוגרפיות - ילודה גבוהה מאוד בקרב החרדים (ימין) וגבוהה בקרב הדתיים הלאומיים (ימין), אבל בירידה אצל הערבים (שמאל), ברור שבבחירות הבאות ההפרש בין הגושים יהיה גבוה עוד יותר.

נותר הדיון המהותי, או, על מה היו הבחירות. בשנים האחרונות הולך ונוצר בין גוש הימין לגוש המרכז-שמאל שסע חדש, השסע הדמוקרטי. במילים אחרות, באיזו מדינה יהודית ודמוקרטית אנחנו חיים; האם במדינה בה היהודיות היא לאומית, פרטיקולרית ומודגשת ואורתודוקסית במהותה, והדמוקרטיה היא מנגנון הכרעות פורמלי, או במדינה בה היהודיות מכילה, הלאומיות לא מדירה והדמוקרטיה נושאת עמה סט של ערכים ליברליים שביסודם שוויון, חירויות פרט, העדר כפיה ואפשרות לבחור בדרך החיים באופן לא מוגבל. האם הדמוקרטיה היא שלטון רוב כמעט לא מוגבל, או שלטון רוב, המכבד את שלטון החוק ואת האפשרות לבקר אותו.

המחלוקות על טיבה ואופייה של הדמוקרטיה הישראלית לא החלה בבחירות הנוכחיות, אבל אלו היו הבחירות הראשונות בהן זה היה הנושא המרכזי. אפשר לטעון שמצבו המשפטי של ראש הממשלה וההתקפות שלו על גורמי אכיפת החוק, היו בין הגורמים שהובילו לכך, אבל למען האמת זה רק מסך עשן. הוויכוח בין ימין לשמאל על אופייה של מדינת ישראל הוא ויכוח ערכי עמוק. משמאל, מחנה שלם המבקש להמשיך את המסורת הדמוקרטית הישראלית הרואה ברכיב היהודי-לאומי ככזה המשתלב ואפילו מבטא בפני עצמו ערכים הומניסטיים, ולצדו רכיב דמוקרטי המבטא ערכים ליברליים מובהקים. מימין מחנה גדול אף יותר, שרובו מסורתיים ודתיים, הסבור שהדמוקרטיה צריכה לצמצם את עצמה למנגנון הכרעות פורמלי והיהדות בעיניו היא מקור לערכים שמרניים ופרטיקולריים השוללים את התפיסה הליברלית.

מה הביא לשינוי הזה? ישראל של השנים האחרונות הופכת להיות מסורתית יותר. למעשה, רוב היהודים מזהים את עצמם על הרצף מסורתי-דתי ורק מיעוט (43%) מגדיר את עצמו חילוני. יתרה מזו, מחקרי עומק מראים שרבים מהחילונים הללו הם למעשה מסורתיים. לכן, שאלה מרכזית שמשפיעה כמובן על דמותה היהודית של המדינה, אבל גם על דמותה הדמוקרטית, היא, מהי היהדות שרואים לנגד עיניהם רוב היהודים בישראל; האם זו יהדות אורתודוקסית, שמרנית ומדירה, או יהדות פתוחה, מקבלת ומכבדת שמשאירה מקום לאחר, הלא דתי והלא יהודי. היהדות מהסוג הראשון שואפת לצמצם את הרכיב הדמוקרטי למינימום. זו מהסוג השני, משלימה אותו ומרחיבה אותו. לכן המאבק על איזו 'יהודית' היא המדינה היהודית והדמוקרטית שלנו קריטי לא רק לעתידה של היהדות במדינה, אלא גם לעתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אם גוש השמאל-מרכז חפץ בשלטון, הוא צריך לפעול ולשכנע כי היהדות במדינה צריכה להיות כזו שמאפשרת לה להיות גם דמוקרטיה מהותית.

פורסם לראשונה בהארץ.