דו קיום מתחיל במפגשים, ובחלוקה שוויונית של תקציבים

הפערים בנקודות הפתיחה בין יהודים לערבים ניכרים כבר ברגע שהם יוצאים מחדר הלידה – החל ממקום המגורים, דרך מערכות החינוך הנפרדות וכלה בשוק העבודה. ואולם, ישנן כמה אבני דרך בהן יכולים להתקיים מפגשים משמעותיים בין שתי האוכלוסיות, אך גם שם ישנו פער גדול בשל היעדר חלוקת תקציבים הוגנת ושוויונית

Flash 90

כתבה שפרסמה לאחרונה מירב ארלוזורוב תחת הכותרת "ישראל מתקמצנת על התלמידים הערבים - ומפסידה תוצר של 130 מיליארד שקל" הציבה זרקור על ההשלכות הכלכליות של האפליה בין היהודים והערבים בתקציבי החינוך. רשימה זו תתמקד בזווית אחרת המושפעת מהפערים התקציביים בחינוך – האפשרות למפגש בין יהודים לערבים בישראל וטיבו של מפגש זה בהינתן הפערים בנקודות הפתיחה.  

מציאות החיים של יהודים וערבים נפרדת כבר ביציאתם מחדר הלידה (זה המקום להזכיר כי דעתו של ח"כ ואולי שר החינוך הבא בצלאל סמוטריץ' לא נוחה גם מהמפגש הזה): יהודים וערבים מתגוררים על פי רוב בערים ורשויות נפרדות, כאשר גם בערים מעורבות חלק ניכר מהאוכלוסייה הערבית מתגורר בשכונות "ערביות". מערכות החינוך נפרדות. בתי ספר דו לשוניים לא ניתן למצוא בנקל. כך גם תנועות נוער משותפות או מסגרות אחרות בחינוך הבלתי פורמלי ובחוגים. למעשה, הזירה הפוטנציאלית הראשונה למפגש אמיתי ומשמעותי בין יהודים לערבים הינה מוסדות ההשכלה הגבוהה ולאחר מכן - שוק העבודה.

ההשקעה הנמוכה בתלמידים הערבים מצמצמת את יכולתם לחלוק את ספסלי האוניברסיטאות יחד עם סטודנטים יהודים משום שהיא מביאה לכך שדרכם של רבים מבוגרי מערכת החינוך הערבית לחלק מהמוסדות והמקצועות חסומה. ממילא, ההשקעה הנמוכה בתלמידים הערבים מביאה לכך שישנו סיכוי פחות למפגש גם בשוק העבודה שכן מגוון האפשרויות העומדות לבחירה של בוגר החינוך הערבי נמוכות מאלו של בוגר מערכת החינוך היהודית.

לחילופין, במקרים רבים בהם מתרחשים מפגשים במוסדות ההשכלה הגבוהה ובשוק העבודה – אלו עומדים בבחינת מפגש בין סוס לרוכבו. דהיינו, מפגש בלתי שוויוני מתוך פערים כלכליים, אקדמיים מעמדיים ולאומיים. באשר לפערים הלאומיים – כיום יש להם תוקף של חוק יסוד. אופיו של מפגש מסוג זה, מטיל משקולת כבדה על יכולתו להתרומם אל מעבר לשיח השטחי הרווח בחברה, שאת אופיו אנחנו רואים ביתר שאת בתקופת בחירות זו, גם מצד שרי הממשלה והעומד בראשה.

בכדי לייצר מפגש שוויוני יש להעלות באופן ניכר את תקציב החינוך הערבי בישראל. זאת, כדי להתחיל ולצמצם את הפערים הנוספים בין התלמידים היהודים והערבים: מצב סוציו-אקונומי, רמת ההשכלה של ההורים, חינוך בלתי פורמלי וכיוצא בזה. בלי השקעה נאותה, הכלכלה הישראלית מפסידה – וזה נתון שצריך להטריד גם את אלו שאינם מוטרדים מהבעיה החברתית הטמונה בכך.

במערכת פוליטית שהפכה במושב הקודם של הכנסת בכלל ובתעמולת הבחירות האחרונה בפרט את תורתה הגזענית כלפי החברה הערבית לאומנותה – זירות המפגש החיובי בין יהודים וערבים הן אולי התקווה האחרונה אל מול האלטרנטיבה השלטונית הרצויה – זירת התגוששות וקרב.