ניגוד העניינים של נתניהו

מבין שורותיו של כתב החשדות של היועץ המשפטי לממשלה עולה תמונה מדאיגה, בה ראש הממשלה פעל בראש ובראשונה למען אינטרס אישי - השגת נקמה בתקשורת שהתנכלה לו, לטענתו, במשך עשרים שנים

Flash 90

שוחד או הפרת אמונים? אפשר לדון בפלפולי פלפולים מה בדיוק עשה נתניהו ומה היו כוונותיו והיסוד הנפשי שלו. אבל, האמת היא שבעבירת הפרת האמונים יש משהו יותר מתאים דווקא בהקשר המסובך של נתניהו והתקשורת. כל המהות של הפרת האמונים היא ניגוד עניינים שבו נמצא מקבל ההחלטות בשעה שהוא בא לעסוק בצרכי ציבור. ועל ניגוד העניינים הזה צריך להתעכב, במישור הציבורי לא פחות מאשר במישור הפלילי.

מבין השורות של מילותיו היבשות של היועץ המשפטי לממשלה אפשר ללמוד שניגוד העניינים שבו שרוי נתניהו אינו נובע רק מחברות כזאת או אחרת עם בעל הון או בעל עיתון, ובעיקר - שאלוביץ ומוזס לא לבד. הסיפור רחב הרבה יותר, ועוסק באינטרס אישי אחר: ברצון העז של נתניהו להשיג נקמה על עשרים שנות קונפליקט בינו לבין התקשורת. זה סוג ייחודי של ניגוד עניינים, שעיקרו רגשי ולא רכושי, ושהוא אינו מבוסס על יחסי קח־תן - אלא על רצון חד־צדדי להעניש ולהכניע את התקשורת.

מה שאפשר ללמוד מהניסוחים המדודים של מנדלבליט הוא שלא מדובר רק על מדיניות לגיטימית שביקש נתניהו כנבחר ציבור לממש, אלא על הלך רוח שבו היה שרוי ביחס לתקשורת, שהשפיע על יכולתו כמקבל ההחלטות לראות את התמונה המלאה, שפגם במראית העין של ענייניות החלטותיו וביכולתו לפעול לטובת הציבור ולא לטובת עצמו. ניגוד עניינים שהעוצמה שלו הפכה אותו לשונה ממערכת היחסים הרגישה הקיימת גם כך בין כל פוליטיקאי לבין התקשורת.

הרי כל מי שעוקב אחר מדיניות ראש הממשלה לגבי שוק הטלוויזיה בחמש השנים האחרונות - יודע שנתניהו בהחלטתו להיות שר התקשורת; ואחר כך הבובות שמינה במקומו כשרים במשרד הזה; ומנכ"ל משרד התקשורת שהפך לעד מדינה נגדו; כל אלה פעלו מתוך ניגוד עניינים שהמקור שלו לא היה הרצון לסייע לאלוביץ'. אלוביץ' היה שם במקרה. המקור היה הרצון להתנקם בתקשורת.

וזה הסיפור הגדול. לא ההקלות לבזק, אלא התביעה הלא רציונלית לפרק את תאגיד השידור הציבורי לשני תאגידונים; לא השיחות עם מוזס, אלא הקמת "ועדת פילבר" שלא נשענה על שום עבודת רקע או חוות דעת כלכלית, וכל מטרתה הייתה לשקשק את שוק הטלוויזיה; לא המסרונים לאילן ישועה עורך וואלה, אלא השערורייה של תיקון חוק ערוץ 20 בפברואר שעבר, שהדמיון בינה לבין הפרשות שמסתובבות כאן זועק לשמיים. וזה לפני שהזכרנו את הסעיף בהסכם הקואליציוני לפיו אסור לשותפות להתנגד לשום דבר שנתניהו יעשה ביחס לשוק התקשורת, את הסירוב שלו לגלות את מספר השיחות הליליות שקיים עם עורכי "ישראל היום", את המעצור על חקיקת תעמולת בחירות כדי לאפשר לו לפעול בדיגיטל ככל העולה על רוחו.

גם מי שאין לו עמדה מוקדמת כלפי נתניהו, היה נבוך מעוצמת חוסר הרציונליות והאמוציות המתפרצות שלו כלפי התקשורת בכלל וכלפי עיתונאים חוקרים בפרט. כחוקרי מדיניות תקשורת, ניהלנו דיונים ענייניים בשאלה האם בכלל צריך שידור ציבורי. שאלנו איך מבטיחים תחרות בשוק התקשורת ואיך מפקחים עליה. הפכנו לאידיוטים שימושיים. כי אם יש משהו שעולה מכתב האישום של היועץ המשפטי לממשלה, בשני התיקים, הוא שמרחב השיח של נתניהו לא היה שם בכלל.

האינטרס האישי לא היה החבר אלוביץ, אלא - הנקם. והנקמה הגדולה ביותר בתקשורת הוא הכנסתה למצב של חוסר ודאות. נכון שיש גרעינים של אמת בטענות נתניהו - התקשורת אכן "חיפשה" אותו לאורך השנים. המסגור של התדמית התקשורתית שלו ושל אשתו, שרה נתניהו, לא היה נטול הטיות ואינטרסים, ההיפך. אבל נתניהו, כמו אל זועם, יצא למסע נקם משולח רסן, שבו כל האמצעים הכשירו את המטרה. זה ניגוד העניינים, זאת הפרת האמונים.

פורסם לראשונה ב-Ynet.