מה קורה במסדרונות הפוליטיקה הערבית?
המבחן האמיתי של הפוליטיקה הערבית הוא חיזוק אמון הציבור בבחירות לכנסת בכלל וברשימות הפוליטיות הערביות בפרט. עם פרישתו של ח"כ אחמד טיבי, עתידה הפוליטי של 'הרשימה המשותפת' מותנה ביכולתה לשמור על לכידות פנימית ולשכנע את הציבור הערבי להשתתף בבחירות ולהביע במפלגה אמון מחודש
Flash 90
הציבור הערבי בישראל אינו עשוי מקשה אחת מבחינה פוליטית ואידיאולוגית. מקובל להבחין בין ארבעה זרמים עיקריים: ערבי-ישראלי (ציוני), ערבי-יהודי לא-ציוני (קומוניסטי), אסלאמי ולאומי. שמם של הזרמים הללו מייצג את המרכיב הדומיננטי בתפיסת העולם של כל אחד מהם. הזרם הערבי-ישראלי מיוצג במפלגות היהודיות-ציוניות (בימין ובשמאל), ואילו שלושת הזרמים האחרים מיוצגים כיום ברשימה המשותפת. שלושתם מדגישים את הזהות הפלסטינית של הציבור הערבי אך נבדלים במרכיבים מסוימים בתפיסת העולם שלהם. בעוד הזרם הלאומי מדגיש בראש ובראשונה את המרכיב הלאומי הפלסטיני בזהותו של המיעוט הערבי, הזרם האסלאמי מדגיש את המרכיב הדתי (האסלאמי) של הזהות, ואילו הזרם הערבי-יהודי דוגל במאבק חברתי משותף לאזרחי המדינה, ערבים ויהודים.
למעשה, ארבע הגישות הללו רווחו באוכלוסייה הערבית משחר הקמתה של המדינה, אם כי לא כולן זכו מלכתחילה לייצוג פוליטי בכנסת או בזירה המוניציפלית. שני הזרמים שזכו לייצוג כבר מהכנסת הראשונה (1949) הם הזרם הערבי-ישראלי, שנציגיו השתלבו ברשימות הלוויין הערביות של מפא"י (ובהמשך - המערך), והזרם הערבי-יהודי הקומוניסטי, שנציגיו היו במק"י (מפלגה קומוניסטית ישראלית).
רשימות הלוויין הערביות הגיעו לשיא כוחן בשנות החמישים והשישים כאשר יותר ממחצית הבוחרים הערבים נתנו להן את קולם. בשנות השבעים הלך כוחן ונחלש בהדרגה עד שהן נעלמו לגמרי מן המפה הפוליטית בבחירות לכנסת העשירית (1981). הסיבה לכך הייתה עליית כוחה של רק"ח (ולאחר מכן חד"ש) בעקבות התחזקות התודעה הלאומית הפלסטינית בחברה הערבית בשנות השבעים. במקביל לכך, בראשית שנות השבעים פתחו המפלגות הציוניות – מפ"ם ולאחריה מפלגת העבודה – את שעריהן לחברים ערבים וכך לא היה עוד צורך פוליטי בתיווכן של רשימות הלוויין.
מק"י הוקמה מלכתחילה כמפלגה ערבית-יהודית משותפת, ונציג מטעמה – מאיר וילנר – אף חתם על מגילת העצמאות של מדינת ישראל. השותפות ידעה קשיים וחילוקי דעות אידאולוגיים אשר הובילו בסופו של דבר להקמתה של "רשימה קומוניסטית חדשה" (רק"ח) לקראת הבחירות לכנסת השישית (1965). בשונה ממק"י, ששמרה לחברים היהודים את מעמד הבכורה במפלגה מתוך נאמנות לעיקרון הקומוניסטי, ברק"ח החברים הערבים נהנו ממעמד הבכורה בנימוק שממילא רוב מצביעי המפלגה הם ערבים. לימים הפכה רק"ח לגרעין המכונן של חד"ש, שהוקמה ערב הבחירות לכנסת התשיעית (1977). מעמד הבכורה של החברים הערבים בחד"ש נשמר עד היום. מק"י נעלמה מן המפה הפוליטית בראשית שנות השבעים. חלק מחבריה הקימו עם גורמי שמאל נוספים את "מוקד" (1973) ואת של"י (1977), ואחרים נקלטו בחד"ש.
הזרם הלאומי והזרם האסלאמי ידעו תקופות חביון שונות לאחר הקמת המדינה. הניסיון הראשון של אנשי הזרם הלאומי להתארגן מבחינה פוליטית היה בתנועת אל-ארד ("האדמה") בשנים 1964-1958. היה זה ניסיון קצר ימים ולא הייתה לו המשכיות, שכן התנועה הוצאה מחוץ לחוק. גם הניסיון של אנשי התנועה להתמודד בבחירות לכנסת השישית (1965) עם "הרשימה הסוציאליסטית" לא צלח, שכן מועמדותם נפסלה על-ידי בג"ץ. בשנות השבעים והשמונים נעשו ניסיונות שונים, לעתים במקביל ולא באופן מתואם, להתארגן מבחינה פוליטית. תנועה אחת היא "בני הכפר" שהוקמה ב-1972 וריכזה את מאמציה בפעילות חוץ-פרלמנטרית, בעיקר בקרב סטודנטים. תנועה אחרת היא התנועה המתקדמת מנצרת. לקראת הבחירות לכנסת ה-11 (1984) חברו אנשי התנועה עם גורמי שמאל יהודיים להקמת "הרשימה המתקדמת לשלום", שהייתה מיוצגת בכנסת עד 1992. לקראת הבחירות לכנסת ה-14 (1996) התארגנו אנשי הזרם הלאומי מחדש ביוזמת עזמי בשארה, הפעם בצורה מתואמת ומקיפה יותר, והקימו את מפלגת בל"ד, שמיוצגת בכנסת עד היום.
האסלאם כגורם חברתי ודתי היה קיים תמיד בחברה הערבית, אך האסלאם כתופעה פוליטית הופיע על פני השטח רק בראשית שנות השמונים עם הקמת התנועה האסלאמית בידי שיח' עבדאללה נמר דרוויש. על יסוד השקפתו של דרוויש כי "אם המדינה איננה עוזרת לנו, נעזור אנו לעצמנו", נרתמו אנשי התנועה לפעילות במישור המוניציפאלי. בשנות השמונים והתשעים זכתה התנועה להישגים נאים בבחירות לרשויות המקומיות, אלא שדווקא בשיא הצלחתה התרחש בשורות התנועה האסלאמית פילוג עמוק לקראת הבחירות לכנסת ה-14 (1996) על רקע שאלת ההשתתפות בבחירות. מאותה שעה מקובל להבחין בשתי תנועות של אסלאם פוליטי: תנועה פרלמנטרית ("הפלג הדרומי") שחבריה מיוצגים עד היום בכנסת, ותנועה חוץ פרלמנטרית ("הפלג הצפוני") שחבריה נמנעים מהשתתפות בבחירות לכנסת. בשנים האחרונות, לא מעט בהשפעת אירועי "האביב הערבי", נמצא האסלאם הפוליטי בישראל בעיצומו של תהליך התארגנות פנימית מחודשת. בקיץ 2017, על רקע המציאות האזורית המשתנה, גיבשו אנשי הפלג הדרומי אמנה חדשה המבקשת להתוות מחדש את דרכם הפוליטית. בצד זאת, בנובמבר 2015 הוציאה ממשלת ישראל את הפלג הצפוני מחוץ לחוק ולפי שעה המשך דרכו לוט בערפל.
האזרחים הערבים משתתפים בבחירות לכנסת משחר הקמת המדינה. מקובל להבחין בשלוש תקופות עיקריות המאפיינות את דפוסי ההצבעה שלהם בבחירות. התקופה הראשונה, 1973-1949 (כנסת 8-1), עמדה בסימן הסתגלותם של הערבים למעמד של מיעוט במדינת ישראל. בשנות החמישים והשישים, שיעור ההצבעה הממוצע ביישובים הערבים היה גבוה משיעור ההצבעה הארצי (86% לעומת 81%). הסיבה לכך הייתה הגיוס ההמוני של מצביעים באמצעות מנגנון הממשל הצבאי שהיה בתוקף בשנים 1966-1948 ונעזר בגורם השבטי והחמולתי.
בתקופה השנייה, 1992-1977 (כנסת 13-9), באו לידי ביטוי ההשלכות של אירועי "יום האדמה" (1976), האינתיפאדה הראשונה, והתחזקות המרכיב הלאומי הפלסטיני בזהותם של הערבים בישראל. ככל שעלתה רמת המודעות הפוליטית של האזרחים הערבים, כך התחדד הוויכוח בשאלת התועלת הגלומה בהשתתפות בבחירות לכנסת. מדובר בתהליך של מעבר מ"פוליטיקה של ייצוג" ל"ייצוג פוליטי": מעבר מהשתתפות פוליטית שעיקרה עצם ההשתתפות במשחק הפוליטי ולא תוצאותיו להשתתפות פוליטית המכוונת לייצג את האינטרסים האמיתיים של הציבור הערבי. בתקופה זו ירד שיעור ההשתתפות של האזרחים הערבים במערכת הבחירות ועמד על 72% בממוצע (79% בממוצע במישור הכלל ארצי).
התקופה השלישית, 2013-1996 (כנסת 19-14), עמדה בסימן החרפת הסכסוך בין ישראל לפלסטינים בעקבות קריסתו של תהליך השלום, וכן האירועים האלימים באוקטובר 2000 שהגבירו את הניכור בין הציבור הערבי למוסדות המדינה. פרוץ האינתיפאדה השנייה והסכסוך בין ישראל לשלטון החמאס ברצועת עזה הביאו רבים בציבור הערבי להצביע עבור מפלגות ערביות, על חשבון ההצבעה למפלגות יהודיות-ציוניות. בשתי מערכות הבחירות שקדמו לאירועי אוקטובר 2000 אמנם עלה שיעור ההשתתפות של האזרחים הערבים בבחירות, בזכות כניסתם של בל"ד ושל התנועה האסלאמית לראשונה למשחק הפרלמנטרי. ואולם בעקבות אירועי אוקטובר 2000 התגברה תופעת החרמת הבחירות ושיעור ההצבעה בבחירות ירד בצורה ניכרת. עד הבחירות האחרונות לכנסת ה-20 (2015), שיעור ההצבעה הממוצע ביישובים הערבים בארבע מערכות הבחירות שנערכו לאחר אירועי אוקטובר 2000 היה 57% בלבד (66% במישור הכלל ארצי).
הבחירות לכנסת ה-20 (2015) הן נקודת מפנה בהשתתפות הפוליטית של הציבור הערבי. הגורם לשינוי הוא התמודדותה של הרשימה המשותפת כמסגרת המאחדת את ארבע המפלגות העיקריות המייצגות את הציבור הערבי בכנסת: חד"ש, בל"ד, רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת (המייצגת את התנועה האסלאמית), ותע"ל - התנועה הערבית להתחדשות (בראשות אחמד טיבי). אם מערכות הבחירות הקודמות עמדו בצל השפעת אירועי אוקטובר 2000 ושיעור ההצבעה של הציבור הערבי היה במגמת ירידה מתמדת, הרי בעקבות כניסתה של הרשימה המשותפת למשחק הפוליטי שבה הכנסת להיות זירה פוליטית רלוונטית בעיני רוב הציבור הערבי, ושיעור ההצבעה בבחירות האחרונות עלה ל-64%. יחד עם זאת, הבחירות האחרונות אינן מייצגות שינוי בדפוסי ההצבעה: רוב מכריע (82%) מהמצביעים הערבים נתנו את קולם לרשימה המשותפת ורק 17% הצביעו למפלגות יהודיות-ציוניות (1% הצביעו עבור רשימות ערביות שלא עברו את אחוז החסימה). התפלגות זו אינה צפויה להשתנות בעתיד הנראה לעין.
התפלגות ההצבעה הערבית בבחירות לכנסת 2015
| הרשימה | שיעור מסך הקולות הכשרים |
| הרשימה המשותפת | 82.40% |
| הרשימה הערבית | 0.60% |
| התקווה לשינוי | 0.20% |
| סך הכול רשימות ערביות וערביות-יהודיות | 83.20% |
| המחנה הציוני | 4.90% |
| מרצ | 2.60% |
| כולנו | 2.30% |
| ישראל ביתנו | 2.30% |
| ש"ס | 1.60% |
| הליכוד | 1.50% |
| יש עתיד | 0.70% |
| הבית היהודי | 0.20% |
| מפלגות אחרות | 0.70% |
| סך הכול רשימות ציוניות ויהודיות | 16.80% |
הרשימה המשותפת הוקמה ערב הבחירות האחרונות כמסגרת פוליטית משותפת – גם אם לא מאוחדת לגמרי – לארבעת מרכיביה. הרשימה נחלה הישג חסר תקדים כאשר זכתה ב-13 מושבים, המספר הגבוה ביותר שבהן זכו אי פעם המפלגות העיקריות (במשותף) המייצגות את הציבור הערבי בכנסת. היא הפכה לסיעה השלישית בגודלה בכנסת והוכיחה כי "השלם גדול מסכום חלקיו". סיסמת הבחירות של הרשימה הייתה "רצונו של עם". אכן הרשימה הוצגה כביטוי אותנטי למשאלת לבו של הציבור לראות את נציגיו הפוליטיים שמים בצד את המחלוקות הפנימיות שלהם ומאחדים כוחות בזירה הפרלמנטרית למען מטרה משותפת. הבחירה בסיסמה אינה מקרית. היא מתכתבת עם סיסמה דומה, "רצון העמים", שהייתה אחת הסיסמאות המכוננות של אירועי "האביב הערבי" שפקדו את האזור בראשית העשור הנוכחי. בניגוד גמור לאירועים במרחב הערבי שהתאפיינו בכאוס חברתי, שפיכות דמים ואי-יציבות פוליטית – וגרמו לרבים לתהות האמנם זהו רצונם של העמים – התגאו אנשי הרשימה המשותפת שהשותפות הפוליטית ביניהם היא לקח שלימד הציבור הערבי בתוך ישראל את המרחב הערבי שמסביב "כיצד עושים זאת נכון".
אולם השותפות הפוליטית במושב האחרון של הכנסת לא עברה בצורה חלקה. הרשימה ידעה משבר לא פשוט סביב שאלת הרוטציה שטלטל את שורות הרשימה במשך שנה שלמה כמעט. אנשי בל"ד תבעו להכניס את חברת המפלגה ניבין אבו רחמון במקום חבר המפלגה באסל ע'טאס שנאלץ להתפטר במהלך כהונתו בנימוק שיש לשמור על משקלם היחסי של ארבעת מרכיבי הרשימה בתוך הכנסת. המתנגדים לכך טענו כי אבו רחמון, שמלכתחילה שובצה במקום ה-19 ברשימה, לא הייתה אמורה להיכלל במסגרת הסכם הרוטציה לאור תוצאות הבחירות. כתוצאה מכך, בעיצומו של המשבר נשמעו בבל"ד קולות שהטילו ספק בהמשך השתתפותה של המפלגה במשחק הפרלמנטרי בכלל וברשימה המשותפת בפרט. בסופו של דבר, לאחר מאמצי תיווך אינטנסיביים מצד "ועדת הגישור" שמלכתחילה הייתה ערבה להקמתה של הרשימה המשותפת, נכנסה אבו רחמון לכנסת. לאחרונה הצהירו ראשי בל"ד כי הם רואים בשותפות הפוליטית במסגרת הרשימה בחירה אסטרטגית.
ומה באשר לתפקודה של הרשימה המשותפת בתוך כותלי המשכן? על פי דוח "מדד העבודה הפרלמנטרית של המפלגות בישראל", המעריך את תפקודן של עשר הסיעות בכנסת על פי תמהיל של כמה מדדים כגון השתתפות בוועדות, הגשת שאילתות, העברת הצעות חוק, ונשיאת נאומים בני דקה – הרשימה המשותפת מדורגת במקום החמישי בסך הכול. סיעת הרשימה המשותפת היא בין הסיעות המובילות בחלק מהמדדים כמו שאילתות, נאומים במליאה, הצעות לסדר היום וקבלת מסמכים מטעם מרכז המחקר והמידע של הכנסת (ממ"מ). המדד שבו מדורגת הרשימה המשותפת במקום הראשון, בפער ניכר מעל שאר הסיעות, הוא הגשת שאילתות בכנסת. כלי פרלמנטרי זה משרת בעיקר את סיעות האופוזיציה: בדרך זו הן מפקחות על פעילות הכנסת והממשלה. מנגד הסיעה מדורגת במקום נמוך בכמה מדדים, הבולט שבהם הוא חקיקה (הצעות חוק שהתקבלו).
שלושה חודשים לפני יום הבחירות, הכריז ח"כ אחמד טיבי על פרישתה של מפלגתו, תע"ל, מן הרשימה המשותפת. הנימוק לפרישה היה הסירוב של שלושת מרכיבי הרשימה המשותפת – חד"ש, בל"ד והתנועה האסלאמית – לפנייתה של תע"ל לרענן את סדר המועמדים ברשימה. למעשה ביקש טיבי להעניק לתע"ל ייצוג גדול יותר במקומות הריאליים ברשימה לקראת הבחירות הבאות (בבחירות לכנסת ה-20 רק שניים מתוך 13 חברי הכנסת הנבחרים ברשימה המשותפת הגיעו מתע"ל). טיבי אף הציע לקבוע את סדר המועמדים של הרשימה ואת המצע שלה באמצעות "משאל עם" בציבור הערבי. הצעות אלה נדחו.
בעקבות הפרישה של תע"ל מהרשימה המשותפת ניצבת הפוליטיקה הערבית בפני שוקת שבורה. תרחיש הבלהות של הציבור הערבי הוא אובדן של עשרות אלפי קולות של מצביעים ערבים, במקרה שתע"ל לא תעבור את אחוז החסימה, והקטנת הייצוג הערבי בכנסת. בפוליטיקה הערבית זכורה לרעה פרשת התמודדותו של האשם מחאמיד ברשימה עצמאית, "הברית הלאומית המתקדמת", בבחירות לכנסת ה-16 (2003). מחאמיד לא הצליח לעבור את אחוז החסימה והביא לאובדן של יותר מ-20 אלף קולות שהיו 6% מכלל הקולות הכשרים של המצביעים הערבים באותן בחירות. קשה שלא להבחין בקווי דמיון בין שני המקרים. בדומה לטיבי גם מחאמיד היה פוליטיקאי וחבר כנסת עתיר ניסיון; בדומה לטיבי גם מחאמיד נהנה מפופולריות רבה בציבור הערבי; ובדומה לטיבי גם מחאמיד שימש לשון מאזניים בכמה שותפויות פוליטיות – תחילה בחד"ש, אחר כך בבל"ד ולבסוף ברע"מ – לפני שהכריז על פרישה מהשותפות והתמודדות עצמאית בבחירות. אולם בשונה מהמקרה של מחאמיד, שהתמודד באופן עצמאי לכל אורך הדרך ולבסוף נכשל, בתע"ל כבר החלו במגעים לשם הקמת רשימה חדשה לבחירות. נוסף על תע"ל, שתהיה המרכיב העיקרי ברשימה, היא תכלול גם גורמים פוליטיים שנחלו הצלחה בבחירות המקומיות האחרונות ביישובים הערבים. אחד השמות שהוזכר בהקשר זה הוא עלי סלאם, שלאחרונה נבחר לתקופת כהונה שנייה ברציפות לראשות העיר נצרת.
ומה יעלה בגורלה של הרשימה המשותפת? עתידה הפוליטי של הרשימה מותנה בשני גורמים: היכולת לשמור על לכידות פנימית בין שלושת מרכיביה הנותרים, והיכולת לשכנע את הציבור הערבי להשתתף בבחירות ולהביע אמון מחודש ברשימה. שאלות אלה מתחדדות עוד יותר לנוכח האקלים הפוליטי שבצלו ייערכו הבחירות הקרובות. מלבד הטלטלה הפנימית שחווה כעת הפוליטיקה הערבית, אין ספק כי "חוק הלאום" שאושר בקיץ האחרון בכנסת ישפיע על מערכת הבחירות ברחוב הערבי, ובעיקר על מי שמטילים ספק בתועלת הגלומה בהשתתפות בבחירות.
אם היה מי שהניח שחוק הלאום יגרום למפלגות הערביות, כולן או חלקן, לחשב מסלול מחדש ואולי לפרוש מן המשחק הפרלמנטרי, עד מהרה התברר שאין להנחה כזאת אחיזה במציאות. בתוך המפלגות החלו להיערך לקראת הבחירות עוד לפני ההכרזה על הקדמתן. עוד לפני שאושר חוק הלאום נשמעו בתוך בל"ד קולות שטענו כי התגובה ההולמת לחוק, אם וכאשר יאושר, תהיה חיזוק הפעילות הפרלמנטרית באמצעות הרשימה המשותפת והגדלת שיעור ההצבעה של האזרחים הערבים ל-70% ביום הבחירות. התנועה האסלאמית ערכה בקיץ האחרון ועידה כללית, זמן קצר לאחר אישור החוק, ושידרה "עסקים כרגיל". הוועידה בחרה בד"ר מנסור עבאס, לשעבר דובר התנועה וכיום סגן ראש התנועה, לעמוד בראש רע"מ ולייצג את התנועה האסלאמית בכנסת הבאה.
המבחן האמיתי של הפוליטיקה הערבית הוא חיזוק אמון הציבור בבחירות לכנסת בכלל וברשימות הפוליטיות הערביות בפרט. הבוחר הערבי יוכל להתגבר על אילוצים חיצוניים כדוגמת "חוק הלאום" אך לא על משברים מבית. לרבים בציבור מתברר כעת שהאחדות המיוחלת הייתה מקסם שווא ולא עמדה בשעת מבחן. האם תישמר השותפות בין שלושת המרכיבים הנותרים של הרשימה המשותפת או שמא תפורק השותפות כליל? מה יעלה בגורלה של תע"ל ומי יהיו בעלי בריתו החדשים של טיבי? שאלות אלה עומדות כעת בראש סדר היום הפוליטי בחברה הערבית ומחכות למענה.