חינוך לשקיפות

שיטת מבחני המיצ"ב אינה חפה מפגמים, ופרסומה לעיני כל יוצר לא פעם העדפה וקטלוג של בתי ספר שתלמידיהם מצליחים יותר במבחנים ואף מחליש את הפיקוח על מוסדות החינוך. ואולם, היעדר שקיפות יגרור היעדר פיקוח ויעכב פיתוח כלים שנועדו לשפר את מערכת החינוך.

Flash 90

לאחרונה חשף ליאור דטל בעיתון "דה מרקר" שמשרד החינוך ניסה לדחות את פרסום דוחות מבחני המיצ"ב, לאחר שמנהלי בתי ספר יסודיים ניסו לרמות ולהטות את תוצאות הדו"חות. בתגובה, טענה שרת החינוך לשעבר פרופ' יולי תמיר כי מלכתחילה לא צריך היה לפתוח את תוצאות מבחני המיצ"ב בחתך בית ספרי לציבור. תמיר השתמשה בביטויים "שקיפות יתר" ו"אחריותיות ממארת" וטענה שהיה ברור שברגע שתוצאות המבחנים ייפתחו לציבור, יימצאו מי שינסו להטות את תוצאותיהם.

האם זה הגיוני להצדיק רמאות במבחן רק משום שהמבחן חושף יכולות ומגבלות? מעניין מה הייתה שרת החינוך לשעבר אומרת לתלמיד שהיה משתמש בתירוץ הזה אחרי שנתפס מרמה במבחן.

העתירה שהביאה לפרסום תוצאות המיצ"ב לא באה מתוך חלל ריק. היא באה מתוך סיפורים של מורים, מנהלים ותלמידים בנוגע לכך שהמערכת כולה הפכה להיות מוטת מדידה ושהילדים החלשים נדרשים "להיות חולים" ביום של הבחינה. כל זאת עוד לפני השקיפות.

שתי טענות מהותיות של תמיר בכל זאת דורשות מענה. הטענה האחת שמדובר במבחנים שאמורים להיות כלי פנימי לבקרת איכות ולכן לא נכון לפתוח אותם לציבור. אכן, מבחני המיצ"ב נולדו ככלי הערכה פנימי עבור מנהלי בתי הספר אבל עברו מהר מאד אבולוציה והפכו לכלי כמעט בלעדי עבור משרד החינוך להשוות בין בתי ספר, במקום ליצור פיקוח  איכותי על בתי הספר ומתן הדרכה פרטנית למנהלים כיצד לתקן ליקויים. מערכת הפיקוח של משרד החינוך על בתי הספר מעוותת ומוחלשת, על כך אין מחלוקת. האם נכון לתלות  בשקיפות את הסיבה לכל התחלואים? נשען

הטענה השנייה היא שהשקיפות יוצרת נזק משום שהיא מתייגת באופן רשמי בתי ספר חלשים ככאלו וגורמת להורים חזקים להימנע מלשלוח את ילדיהם לשם. כאן מתקיימת  בחירה ערכית, בין אוטונומיה של הורים לבין עקרון של תכנון מערכתי מרכזי. קשה להצדיק בשנת 2019 העדפה ל"אח הגדול" שיחליט בשבילנו.

תוצאות מבחני המיצ"ב הפכו לחלק משכבות המידע הפתוח שאזרחי ישראל יכולים לדעת כאשר הם מחליטים את אחת ההחלטות החשובות בחייהם – היכן להתגורר והיכן לגדל את ילדיהם. "כלי שיווקי בידי סוחרי נדל"ן", כפי שתמיר מכנה זאת, וקוראת לנו פשוט לא לדעת. אם כבר, אולי מוטב לא לדעת היכן נמצאות אנטנות סלולריות; לא לדעת מהו המצב הסוציו-אקונומי של השכונה כפי שמשתקף בסקרי משק הבית של הלמ"ס; לא לדעת היכן יש תאונות דרכים והיכן יש פשיעה. בכלל, נתוני הפשיעה נועדו עבור המשטרה, ליצור מדיניות כוללת, ולנו, כאזרחים, אין שום זכות לדעת אותם, כי הדבר יוביל לכך שמפקדי תחנות משטרה יזייפו את הנתונים האלה. נשמע לכם משכנע?

ללא שקיפות, לא נוכל לפקח על המערכת. איך נדע אם משרד החינוך או הרשות המקומית מזרימים תקציבים לשעות תגבור דווקא לבתי ספר שציוני המיצ"ב של תלמידיהם טובים, ומקפחים בתי ספר חלשים? שקיפות היא תנאי הכרחי לבחון את מדיניות השלטון ולדרוש תיקון עוולות במידת הצורך.

טוב שהוויכוח בנוגע לגבולות השקיפות מתקיים ונכון שלא תמיד ערך השקיפות צריך להיות עליון. למשל, בכל הנוגע לענייני ביטחון קריטיים או לחדירה לפרטיות ולצנעת הפרט של נבחרי  ציבור. אבל, התרפקות על "ימי ההסתרה" במערכת החינוך תמנע שיפור ופיתוח כלים נדרשים אחרים וחדשים, רב ממדיים ולא רק מדידים, כאלה שיעצימו את מערכת החינוך דווקא משום שלכתחילה יהיה ברור שהם שקופים כלפי הציבור.

פורסם לראשונה בדה מרקר.