טובין ציבורי שיש לשמור עליו

האוניברסיטה העברית בירושלים, בבחירתה לשנות את שפת הלימוד מעברית לאנגלית, פותחת פתח מסוכן למוסדות אחרים להשכלה גבוהה ומדירה את השפה העברית ממרכזיותה בתרבות הלאומית, כשהיא זונחת את אחריותה כלפי החברה הישראלית.

Shutterstock

האוניברסיטה העברית שוקלת לשנות את שפת הלימוד מעברית לאנגלית בחלק מהתארים הנלמדים בה. קיימת סבירות שזהו צעד ראשון בדרך שתוביל להוראה באנגלית גם לתואר ראשון, בתחילה במדעי הטבע ובהמשך גם במדעי האדם. ההכרעה של ה"עברית" לעבור לאנגלית תשמש דגם חיקוי למוסדות אחרים להשכלה גבוהה, ובעתיד גם לבתי ספר תיכון שיבקשו להצטייר כתחרותיים. ההצדקות למהלך ברורות: אנגלית תאפשר השתלבות בעולם הגלובלי ותחזק את התחרותיות והמצוינות. סגל האוניברסיטה יבונאם, ואת ספסליה יחבשו סטודנטים מרחבי העולם - ולכך יש גם יתרונות כלכליים.

ואולם, המעבר מעברית לאנגלית הוא הפניית גב להיבט חשוב של התחייה הלאומית, ותהיינה לו השלכות קשות על התרבות המקומית. אף שברור שקברניטי האוניברסיטה אינם מכוונים לכך, בחירתם מסמנת הכרעה להפחית את המעורבות שלה בפרטיקולרי הישראלי והיהודי. כפי שפורסם, בכיר באוניברסיטה הרהיב לקבוע כי "העברית אינה שפה רלוונטית בעולם החדש", כביכול השימוש בעברית הוא פרובינציאלי. אבל האמת היא שדווקא המעבר לאנגלית הוא ביטוי לפרובינציאליות עמוקה, באשר הוא מציב את השפה של הזולת במרכז ההוויה שלנו ודוחק את התרבות הלאומית, שהשפה היא נשמתה, לשוליים. אם תתקבל התוכנית, יתברר כי "מעל פסגת הר הצופים" יושבת אוניברסיטה שמכריזה קבל-עם: "אנוכי במזרח ולבי בסוף מערב".

"מלחמת השפות" המתרקמת מציפה שאלה רחבה יותר: האם יש לאקדמיה הישראלית אחריות כלפי החברה הישראלית, ואם כן - מהי?
מדינת ישראל משקיעה כ–11.5 מיליארד שקל מדי שנה במערכת ההשכלה הגבוהה. זהו תקציב ששואב מקופת משלם המסים סכום גבוה מהסכום המוקצב יחדיו לכמה משרדים ממשלתיים מרכזיים: כלכלה, משפטים, עלייה וקליטה, משרד החוץ ומשרד התקשורת.

מערכת ההשכלה הגבוהה משרתת ומפעילה משאב אנושי אדיר: כמחצית מדור העתיד לומד בה, כ-300,000 סטודנטים, שרובם בגיל שבו אישיותם עדיין מתעצבת. מצבת הסגל הבכיר - מאגר מוחות מהמשובחים בישראל - כוללת 7,300 איש ואשה.

ההשקעה הגדולה - בכסף ובכוח אדם - הכרחית, על מנת להציב את ישראל בחזית העולמית של המדע. כמדינה קטנה, עתידנו תלוי ביתרון האיכותי, שההשכלה הגבוהה אמורה להשיגו באמצעות קידום שתי תכליות: האחת, חיפוש ביקורתי אחר האמת וקידום הידע האנושי. על מימוש תכלית זו יש להגן מכל משמר, בלי התניה כלשהי. התכלית השנייה היא הכשרת כוח אדם מקצועי לשוקי העבודה לקידום צורכי החברה והכלכלה. ככלל, הסגל האקדמי רואה בתכלית הראשונה עיקר ואילו הסטודנטים מתמקדים בתכלית השנייה. אך האם ניתן להסתפק בכך או שיש לתבוע מהאקדמיה הישראלית נטילת אחריות נוספת, לאור "המצב הישראלי" הייחודי?

החברה הישראלית - שוק הרעיונות, המוסדות הדמוקרטיים, שלטון החוק, רכיבי הזהות - נמצאת בעין סערה מתמשכת, שניתן לכנותה "מלחמת תרבות". קבוצות זהות שונות מתמודדות על בכורה ושליטה במרחב הציבורי, כשהן מצוידות בטיעונים שמקורם בהעדפות אישיות, קהילתיות, דתיות וגלובליות. התמונה המצרפית היא של ערעור על מוסכמות יסוד ישראליות. הדמוקרטיה שלנו, שבעבר הייתה הסדרית, כיוון שנשענה על סיפור בסיסי מוסכם, הופכת להיות משברית.

כך, למשל, על פי נתוני מדד הדמוקרטיה 2018, בהתייחס להגדרה החוקתית של המדינה כ"יהודית ודמוקרטית", הרוב סבור כי במציאות הקיימת לא מתקיים איזון נכון בין "יהודית" לבין "דמוקרטית" וכי המצב הרצוי הוא ששני המרכיבים לא יהיו בעלי משקל שווה. הפיצול מעמיק: בשנים האחרונות חלה עלייה הן בשיעור מי שמעדיפים את הרכיב הדמוקרטי והן בשיעור מי שמעדיפים את הרכיב היהודי. הקבוצה המבקשת איזון בין שני המרכיבים - מצטמצמת. כמה עצוב: 70 שנה לאחר שהסכמנו על ערכי מגילת העצמאות, המחלוקת הנוכחית איננה מאפשרת לנו להתאחד סביבם באמצעות הפיכתם לנורמה חוקית.

על רקע זה נראה כי אין להסתפק בתביעה ששפת ההוראה באקדמיה תהיה עברית. חשיבותה הסגולית של ההשכלה הגבוהה מחייבת אותה להתייצב כשחקנית מרכזית בשני מגרשים מקומיים: המגרש הדמוקרטי והמגרש התרבותי.

דמוקרטיה תלויה בקיומו של מעמד ביניים יציב, שהנמנים עליו נהנים מידע, השכלה ופתיחות רעיונית כלפי הסוגיות המרכזיות שבהן עוסקים החיים הלאומיים. משבר הדמוקרטיה הישראלית קשור לחוסר מדאיג בחזית זו: הישראלים הצעירים עוסקים בסוגיות דמוקרטיות אך ורק בשיעורי אזרחות בתיכון, במשורה. בניגוד לצעירים אמריקאים, הנחשפים בקולג' לטקסטים מכוננים הנוגעים לחברה הדמוקרטית, הישראלים מתגייסים לצבא ולאחריו פונים ללימודים מקצועיים. בהמשך חייהם הם נתונים להשפעות לא מקצועיות, לא אחראיות ופופוליסטיות, מצד כלי תקשורת, מנהיגים פוליטיים, דמויות סמכות דתיות ואחרים. כך מתרדד שוק הרעיונות הישראלי, עולה כפורחת הקיצוניות, ומחריפה הדמוניזציה של הזולת.

האקדמיה יכולה להוביל לשינוי באמצעות שימוש בכריזמה שלה, כמוסד, בעוצמה החברתית שלה ובנגישות שלה אל הצעירים שבאים בשעריה. חשוב להדגיש: אינני קורא לפוליטיזציה של האקדמיה במובן של קידום חזון מסוים כ"נכון" - מכך יש להתרחק ת"ק פרסה. אם האקדמיה תהיה שחקן פוליטי היא תחטא לייעודה ותגובת הנגד תהיה מעורבות של פוליטיקאים בחיים האקדמיים. הקריאה כאן היא להגברת מעורבות האקדמיה בשיחה הישראלית, כבת־סמכא שיכולה לתרום להעמקת הדיון, לבירור המורכבות של הדילמות הישראליות ובעיקר בחינוך לפלורליזם תרבותי. מימוש אחריות זו יאפשר ביזור של האחריות על המעשה הפוליטי, על בסיס שוק רעיונות פורה והוגן, המכיל את הזולת הרעיוני, ומכאן יצמח מרפא למשבר הדמוקרטי.

האתגר השני נוגע לתרבות: יש לנו, הישראלים, סיפור ייחודי, רב שכבתי. הוא נוגע לא רק לשפה, שהיא עניין חשוב מאוד כשלעצמו, אלא גם לזיכרון ההיסטורי ובעיקר, בדור הנוכחי, למתחים העולים מהמפגש שבין יהדות - כלאום, דת ותרבות - לבין המדינה והחברה האזרחית. מהיכן תצמח התובנה כיצד להתמודד עם האתגר העצום שבמפגש זה? האם הכנסת, בית המשפט, בית המדרש או המדיה הם המקומות היחידים שמהם נתפרנס? האם אלפי גבוהי־המצח שבנינו, שמקדישים את חייהם לחשיבה ולמחקר, אינם מקור הכרחי לעיסוק בשאלת מהות הקיום הישראלי בדורנו?

השכלה גבוהה היא טובין ציבורי. בסיס הלגיטימציה שלה הוא המסורת - היא מעבירה את הירושה של ידע מדור לדור - ולכן יש לה אחריות לשמר ולפתח ירושה זו. התוכן של הטובין הציבורי הוא לא רק אוניברסלי, אלא גם פרטיקולרי, במיוחד במדעי האדם, והדבר אמור לבוא לידי ביטוי בתוכניות הלימודים ובתחומי המחקר הרלוונטיים, והם רבים מאוד.

הנשיא הראשון שלנו, הכימאי חיים וייצמן, אמר בטקס הנחת אבן הפינה של האוניברסיטה העברית: "בעמקי לבנו נרגיש כי מטרת האוניברסיטה הזאת היא להביע את רוחנו ולהשקיף על פני התבל מנקודת מבטנו אנו". זהו מופת של ניסוח רגיש שאמור לשמש מצפן גם היום: עלינו להשקיף על פני התבל מנקודת מבטנו אנו.

פורסם לראשונה בשבתון.