הגיע הזמן להקמת נציבות זכויות אדם בישראל

דווקא במדינה כמו ישראל, ההגנה על זכויות האדם וקידומן הוא נושא חשוב מאין כמותו, ועליו להיות באחריות גוף עצמאי ובלתי תלוי שייפקח ויסייע בהטמעת הזכויות בקרב רשויות השלטון והחברה. הקמת נציבות כזו יכולה להיות פשוטה יותר משנדמה.

Shutterstock

ב-10 לדצמבר 1948, על רקע הזוועות שחוו מדינות העולם במלחמת העולם השנייה וזיכרון השואה, אימצה העצרת הכללית של האו"ם ברוב עצום את ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם. למרות שאינה מהווה אמנה מחייבת, ההכרזה שימשה כמפת הדרכים של המאמץ של המדינות החברות באו"ם לקידום ההגנה על זכויות אדם ברחבי העולם – מאמץ שהוביל בחלק מהמדינות לשיפור דרמטי בתחום זה ובחלק אחר של המדינות טרם השיג את יעדיו. איפה נמצאת ישראל בכל הקשור למימוש ההכרזה? כמו במדינות רבות אחרות בעולם, התמונה בישראל היא של מציאות מעורבת. בצד הישגים בולטים בתחום הזכויות הפוליטיות, כמו הזכות לבחור ולהיבחר והחופש להפגין, יש גם כשלים בולטים בתחומים כגון אפליית נשים וערבים, החופש מדת, ונגישות מלאה של כל התושבים לשירותים חברתיים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני והשליטה הממושכת בשטחים מציבים סדרה נוספת של אתגרים ובעיות קשות בפני מימוש ההכרזה, והענקת החירויות הקבועות בה לכל הישראלים והפלסטינים.

תחום אחד, פחות שנוי במחלוקת, בו ברור כי ישראל מפגרת אחרי רוב מדינות העולם במאמץ לקידום זכויות אדם, הנו הקמת מוסדות לאומיים לקידומן. אמנם בישראל זכות גישה נדיבה לערכאות, ומכוחה בית המשפט משמש ככתובת לאלו שזכויותיהם נפגעו. אך מזה עשרות שנים רווחת בעולם הדעה כי בצד ערכאות שיפוטיות הבוחנות מקרים פרטניים של פגיעה בזכויות אדם, והפרות של חוקים ספציפיים, על מדינות להקים נציבויות לזכויות אדם אשר תטפלנה באופן ממוקד בבעיות מבניות הקשורות בתחום, ותסייע בהטמעת הזכויות בקרב רשויות השלטון והחברה בכללותה. הנציבויות גם משמשות ככתובת נוספת אליה יכולים לפנות אלו המבקשים להתריע על בעיות במימוש זכויות האדם מבלי להגיע בהכרח לערכאות משפטיות. נציבויות זכויות אדם ברחבי העולם, הינן גוף מייעץ וממליץ, בלא סמכות הכרעה מחייבת. אם כי במדינות מסוימות הן עצמן יכולות לפנות בעצמן לערכאות נגד גורמים האחראים להפרות זכויות אדם.

המסמך המאגד את הסמכויות לה זקוקה נציבות זכויות אדם ואת דרכי הפעילות שלו הינו מסמך "עקרונות פריס" משנת 1993, ולאורן פועלות כיום ברחבי העולם 120 נציבויות (77 מתוכן מקיימות את כל עקרונות ההכרזה ומדורגות כנציבויות בדרגה בינלאומית א'). בישראל פועלות בהצלחה שתי נציבויות בתחום זכויות האדם – נציבות השוויון לאנשים עם מוגבלויות ונציבות השוויון בתעסוקה – אך המנדט שלהן צר, והן פועלות כיחידה ממשלתית ולא כנציבות עצמאית, כנדרש על-ידי "עקרונות פריס". משום כך, הן לא ביקשו ולא קיבלו כלל הכרה בינלאומית.

בניגוד למהלכים של חקיקת חוקה או הצטרפות לבית דין בינלאומי, הקמת נציבות זכויות אדם בישראל הינה דרך פשוטה יחסית למדינת ישראל להצטרף לקבוצת המדינות הרואות עצמן כמתייחסות ברצינות לצורך לקדם זכויות אדם, דבר העשוי גם לשפר את תדמיתה הבינלאומית. העובדה כי מדובר בגוף בעל סמכויות ממליצות בלבד, גם לא אמורה ליצור קשיים פוליטיים וחוקתיים דומים לאלה המתעוררים כאשר נושאים מבניים הקשורים לזכויות אדם נדונים בערכאות משפטיות. גם העלות של הקמת גוף כזה אינה גבוהה.

למעשה, יש כבר גוף בישראל שבנוי כמו נציבות זכויות אדם הפועל בתחום זכויות האדם – מבקר המדינה, הדן בכובעו כנציב תלונות הציבור בנושאים כמו הגבלות על חופש ביטוי, פגיעה בקניין ופגיעה בזכות לפרטיות, ובכובעו כמבקר בוחן את חוקיות פעולות השלטון (כולל כיבוד חוקים הנוגעים בזכויות אדם). יתר על כן, המבקר הנוכחי כבר הכריז ב-2013 על כך שהוא רואה עצמו למעשה כנציב זכויות האדם של ישראל, ובכירים במשרדו הצהירו לאחרונה כי הם מעוניינים פעולות להטמעה של תפיסה זו, לרבות פיתוח ידע ומומחיות בתחום זכויות האדם. בנסיבות אלו, לאור אמון הציבור במשרד המבקר ומיומנותו המקצועית בתחום הפיקוח על רשויות השלטון, מיקום הנציבות במשרד המבקר עשויה לספק מענה זמין לחוסר המוסדי הקיים. 70 שנה אחרי ההכרזה האוניברסלית גם לישראל מגיעה נציבות זכויות אדם.

פורסם לראשונה בהארץ.