על תפקיד המדינאים ותפקיד הפרקליטים

הניסיון של השר בנט לקשור בין הקשיים בהתמודדות בעזה לבין הפחד כביכול שמטילים הפרקליטים הצבאיים על הלוחמים הוא ההפך הגמור מן המנהיגות הנדרשת

ההתמודדות של ישראל עם המצב ברצועת עזה אינה פשוטה. יש לה היבטים ביטחוניים, כלכליים, הומניטארים ומדיניים. האמירה שיש פיתרון פשוט למצב - ״מיגור החמאס״ מצד אחד או ״הסרת המצור״ מהצד האחר - אינה אלא אחיזת עיניים. מה שנדרש מן המנהיגות הוא לימוד מושכל של הנסיבות, בחינת כמה שיותר חלופות וגיבוש אסטרטגיה עם מעוף. נדרש, כמובן, גם אומץ ליישם את האסטרטגיה שנבחרה ונכונות לקחת עליה אחריות, גם מול התלהמות פופוליסטית.

הניסיון של השר בנט לקשור בין הקשיים בהתמודדות בעזה לבין הפחד כביכול שמטילים הפרקליטים הצבאיים על הלוחמים הוא ההפך הגמור מן המנהיגות הנדרשת.

הפרקליטות הצבאית אינה קובעת את המדיניות בעזה. היא מסייעת לצבא למלא את משימותיו ולהתמודד עם האתגרים הביטחוניים בהתאם לחוק, הישראלי והבינלאומי. אפשר להיאבק בטרור – ובהצלחה מרשימה - במסגרת החוק. יתר על כן – במאה ה-21 אין מתכון בטוח יותר לכישלון, צבאי ומדיני, מאשר התעלמות מן המגבלות שמטיל המשפט הבינלאומי על אופן הלחימה. לא ניתן יהיה לתרגם שום הישג צבאי-טקטי להישג מדיני ארוך-טווח, אם ישראל תיתפס כמדינה מצורעת של פושעי מלחמה.

על כן, הייעוץ המשפטי שמעניקה הפרקליטות הצבאית לצה״ל אינו מכשול או עדות לחולשה, אלא להפך – כפי שציין הרמטכ"ל, מרכיב חיוני בעוצמה של צה״ל וביכולתו לשמור על ביטחון המדינה.

מילה נוספת מתבקשת על ההתייחסות של השר בנט לפחד של הלוחמים מהפרקליטים – פחד נובע לעיתים קרובות מאי ודאות ומחוסר ביטחון. גם בהקשר זה למנהיגות תפקיד חשוב. יש לתת לחיילים פקודות ברורות וחוקיות ובאמצעות מפקדיהם בלבד. צבא נתון למרות הממשלה, אולם כאשר הדרג המדיני מבקש לעשות שימוש בסמכותו, עליו לעשות זאת בהחלטות פורמליות, הכרוכות גם בנטילת אחריות. לעיתים קרובות מדי פוליטיקאים, גם חברי הממשלה או הקבינט, מעדיפים להשמיע בתקשורת הצהרות חסרות אחריות המתיימרות להנחות חיילים מה לעשות, למשל, בהיתקלות עם מחבלים. בכך הם פוגעים בוודאות הנדרשת ללוחמינו. על החיילים לדעת שיקבלו גיבוי מלא, גם אם טעו במילוי תפקידם, כל עוד פעלו בתום לב במסגרת הפקודות שקיבלו.

כתובע צבאי ראשי לשעבר, אני יכול להעיד, כי רוב גדול של הבדיקות שהתקיימו בנוגע לאירועי לחימה בהם נפגעו אזרחים הסתיימו ללא משפט, בשל העיקרון שאין שופטים פעולה הנעשית בלחץ זמן ובמצב של סכנת חיים בחוכמה שבדיעבד. כך למשל נהגנו כאשר הובאו בפנינו מקרים של חיילים שירו בפלסטינים שרצו לעברם ולא נענו לקריאות אזהרה, אך התברר בדיעבד כי לא היו חמושים. לעומת זאת, חיילים שהתעללו בעצורים כפותים, עמדו לדין בפני בתי דין צבאיים.

יש להעביר לחיילי צה"ל מסר חד-משמעי לפיו אם יפרו במכוון את הפקודות ייתנו את הדין על כך. ציוצים של פוליטיקאים לא יהיו בעזרם במקרה כזה. גיבוי כן – אך לא חיפוי.

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.