תיקון עולם

החטאים הדיגיטליים, שהכניסו לחיינו האינטרנט והרשתות החברתיות, ידרשו מאיתנו בשנה החדשה לטפל בהן ולהעניק להם פתרונות כציבור, ולא רק כפרטים

אם כל אחת מאתנו תישאל על החטאים הדיגיטליים שלה, נקבל חיוכים נבוכים ומנעד של תשובות שינוע החל מ - "אני ישנה עם הסלולרי מתחת לכרית", עובר ב – "אני מתעלמת מהילדים כי אני בפייסבוק"; וכלה ב"אני מצלמת יותר מידי תמונות סלפי". אפשר לדבר, בלשון התפילה של יום כיפור, על חטאים דיגיטליים בדיבור פה (בטוויטר), על יצר הרע (בטינדר), על לצון (בווסטאפ), ועוד להוסיף כהנה וכהנה – קנאה (בפייסבוק), חטטנות (בגוגל), עצלנות (בנטפליקס), חמדנות (בלינקדאין) וגאווה (באינסטגרם).

בהקשר חברתי רחב יותר, אפשר לדבר על כך שאיבדנו עניין בעולם שמחוץ למסכים; על חשש מתמיד להפסיד משהו שבשלו אנחנו ממשיכים לגלול ולגלול את הדפים; על חוסר עכבות שגורם לנו להקליד מילים, משפטים ומידע פרטי, שלא היינו מעלים בדעתנו לומר פנים אל פנים.

העניין הוא שהצגה כזאת של החטאים הדיגיטליים מטילה את האחריות עליהם על כתפי כל אחד ואחת מאיתנו. אנחנו מוכרחות ליצור התנזרות דיגיטלית ולהגביל שעות מסכים. נלמד עצמנו ואת ילדינו אוריינות דיגיטלית כדי לדעת מה מותר ומה אסור לומר לחברים בקבוצת הווטסאפ הכיתתית ואיך להיזהר משימושים שליליים ברשת. אסור לנו להשתמש בטלפון הסלולרי בתור שעון מעורר ובוודאי שלא לישון לידו. חובה עלינו לממש שליטה טובה יותר במידע הפרטי אודות עצמנו ולקרוא תנאי שימוש לפני שאנחנו מאפשרות לכל דכפין לקבל את המידע הזה. וכמובן – לא לשכוח לכבות את ההתראות והצלילים והסימנים הקופצים על המסך ומסיחים את דעתנו כל העת.

אבל, דווקא השנה החולפת לימדה אותנו שאולי מדובר על משהו שהוא גדול יותר ממצבור החטאים הדיגיטליים שלנו כפרטים. הוכחה מוחשית לכך מקהלת ה"אשמנו בגדנו" של משקיעים ובכירים בענקיות רשת, ממציאי טכנולוגיה ומהנדסים. אחד מבכירי פייסבוק לשעבר אמר בהרצאה לסטודנטים באוניברסיטת סטנפורד לעשות "בדק בית רוחני" בנוגע ליחסיהם עם המדיה החברתית, והוסיף שהנושא גורם לו להרגיש אשמה אדירה. רק אלוהים יודע, אמר בכיר לשעבר בגוגל, מה הדבר הזה גורם למוחות של ילדינו. ג'סטין רוזנשטיין שהמציא את כפתור ה"לייק" עבור פייסבוק, ולורן בריכטר שהמציאה את מכניזם ה "משוך כדי לרענן" של טוויטר, מצטערים על ה"שחיתות הדיגיטלית" שלהם.

ה"לשעברים" האלה יודעים על מה הם מדברים. השנה החולפת היתה רווייה בגילויים בנוגע לשימושים שנעשים על ידי חברות הטכנולוגיה במידע הפרטי אודותינו כדי לייצר תהליכי שכנוע ולהכניס אותנו לתוך מלכודות דבש. מלכודות המשפיעות באופן לא מודע לגמרי על הרצון החופשי שלנו – כדי לשכנע לקנות מוצרים וכדי להשפיע על בחירות דמוקרטיות.

אלה הצטרפו לגילויים אודות המניפולציות שמטרתן למקסם את רווחי חברות הענק ושמשפיעות על סביבת המידע שלנו. כך הסתבר שפיד הפייסבוק, דף תוצאות החיפוש או חשבון הטוויטר – אינם מיועדים להגדיל את טווח המידע והחשיבה שלנו אלא, ההיפך, לצמצם אותם, לייצר קיטוב חברתי או להפיץ דיס-אינפורמציה.

אוסף אחר של גילויים נוגע לאפליקציות ולמאפיינים טכנולוגיים שהעיצוב שלהם מיועד להגיע אל המקומות הרכים והפגיעים בפסיכולוגיה שלנו, כך שיהיו ממכרים ככל האפשר או יגרמו לנו למסור עוד ועוד מידע פרטי.

אפשר לומר שהשנה חילחלה אל התודעה הציבורית ההבנה כי מעבר לברכה האדירה ולקידמה שהביאו איתן הכלכלה הדיגיטלית, האינטרנט והרשתות החברתיות, הן משקפות שני חטאים דיגיטליים בסיסיים. החטא האחד הוא הניסיון החמדני לשדוד מאיתנו תשומת לב, זמן וקוגניציה, כדי למכור אותם הלאה למפרסמים. זה כמובן לא עניין חדש, הרי כך בנויה גם הטלוויזיה, אבל היכולות הטכנולוגיות מביאות זאת לרמות חסרות תקדים. החטא השני הוא כלכלת המעקב והפגיעה בפרטיות. מטבע הפרטיות שבו אנו משלמים על כל המוצרים החינמיים, הביא לאגירת כמויות אדירות של מידע התנהגותי, פסיכולוגי, חברתי אודותינו – המופנה כעת כלפינו תוך ניצול החולשות שלנו.

שני החטאים האלה, שיוצרים את משבר תשומת הלב ומשבר הפרטיות, אינם רק השורש לכל מה שאנו חווים כחטאים דיגיטליים אישיים, אלא עניין קיומי עבור היכולת שלנו לתפקד כיצורים תבוניים ואוטונומיים. השנה הבאה תהיה השנה שבה נצטרך להתחיל לייצר פתרונות ממשיים כדי לטפל בהם כציבור ולא רק כפרטים.