המדינה לא פחות מסוכנת ממעצמות האינטרנט

אדם מפרסם פוסט בפייסבוק. האם מוצדק שהפרקליטות תוכל לפנות לבית משפט, בלי לאתר את הכותב ובלי להשתמש בשום ראיה קבילה, ולדרוש צו כדי להסיר את הפוסט הזה? אם זהו פוסט של טרוריסט מתימן, מוצדק לגמרי. אבל מה אם זהו פוסט של ישראלי שאפשר לאתר בקלות, והפוסט עוסק בביקורת קצת נשכנית על שופטת או על עובדת סוציאלית? זה כבר קצת פחות מוצדק.

אזרח מתקשר למוקד 100 של המשטרה. האם מוצדק שחברות הסלולר יעבירו באופן אוטומטי ובזמן אמת את נתוני המיקום שלו למוקדן המשטרה? אם זו אישה שבן זוגה ניצב בדלת הבית עם גרזן, מוצדק לגמרי. אבל מה אם המשטרה מבקשת לשמור את כל נתוני המיקום האלה במאגר מידע רק כדי להתייעל או לתחקר את עצמה? זה כבר קצת פחות מוצדק.

שלושת הסיפורים האלה משקפים שלוש הצעות חוק: חוק הטרדת מוקדי חירום שעבר לאחרונה בוועדת החוקה, וחוק הפייסבוק וחוק הסייבר שנמצאים בהליכי חקיקה. המשותף לשלוש ההצעות הוא שכולן משקפות גרעין של צורך ביטחוני אמיתי, לעתים אפילו מציל חיים; אבל מה שעוד משותף לשלושתן הוא התיאבון המוגזם של הרשויות לקבל עוד ועוד סמכויות ניטור, מעקב, שליטה בתוכן ובהתנהגות של אזרחים. הרבה מעבר לצורך הביטחוני האמיתי.

בשלוש ההצעות העולם הדיגיטלי משמש "סוכן כפול" –עבור הרשויות ונגדן. מצד אחד, אפשר להשתמש ביכולות האיכון כדי לקבל נתוני מיקום בדיוק שלא היה קיים בעולם אנלוגי; מצד אחר, מנסים להגניב קבלת נתונים שבעבר הותנתה בקבלת צו שיפוטי. וצריך לזכור: כל מאגר מידע חדש שנוצר כיום, הוא פוטנציאל לדליפה, לפריצה ולשימוש למטרות חדשות ולא ידועות – מחר.

מצד אחד, אין צורך לקלף מודעות פוגעניות מגזעי עצים, ואפשר לפנות בצו ישירות להסרת פוסטים מפייסבוק ומטוויטר. מצד אחר, מנסים להגניב צנזורה מוקדמת כמעט על כל ביטוי שהוא, צנזורה שכעניין ערכי בתי המשפט סירבו לאפשר למדינה לבצע בעבר למעט במקרים קיצוניים. וצריך לזכור: כל סמכות הסרת תוכן וצנזורה כיום, תשמש את הפרקליטות כדי להשתיק ביטוי פוליטי מחר.

תזכיר חוק הסייבר הוא הדוגמה הקשה מכולן ברוחב, בעומק ובהיקף של פוטנציאל הפגיעה בזכויות אדם. מנסחי התזכיר, שאמור ליצור בישראל מערך דמוי־שב"כ, שיהיו לו סמכויות מעקב וניטור יותר רחבות מאלה שאדוארד סנודן חשף לגבי ארצות הברית, מסבירים, בצדק, כמה חשוב להתגונן מפני מתקפות סייבר. אבל האם כל המתקפות זהות? האם יש צורך לנטר את כל הארגונים הממשלתיים וכמעט כל ארגון במגזר הפרטי לשם כך? האם לא ראוי לייצר הערכת סיכונים מחודדת יותר? והנה, שוב הדיגיטל משחק משחק כפול. מצד אחד, אפשר להשתמש בטכנולוגיה כדי לעקוב ולנטר ולמנוע פגיעות. מצד אחר, מנסים לייצר מערכת מעקב על כל תעבורת האינטרנט בישראל. וצריך לזכור שכל סמכות לעקוב היום, תשמש את הפקיד הלא מוסרי כדי ליצור דירוגי אישיות (Scoring) וחיזוי פשיעה וענישה של מתנגדי משטר – מחר.

המדינה מנצלת את החשש מהעידן הדיגיטלי כדי להדק את השליטה שלה באזרחים או אפילו סתם להקל על עצמה בדרכים שבעבר לא היו מקובלות בגלל פגיעתן בזכויות אדם. את המהלכים האלה מקדמים גופי האכיפה תוך שכנוע חברי כנסת, שלרובם אין אוריינות דיגיטלית מספקת כדי להבין את פוטנציאל הפגיעה. השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, אמר לאחרונה שמי שמתנגד לחקיקת חוק הטרדת מוקדי חירום, פוגע ביכולת המשטרה להציל חיים. כשנשאל מדוע יש צורך במאגר נתונים של מיקום המתקשרים גם סתם לצורכי יעילות, ענה שממילא גוגל ופייסבוק יודעות עלינו הכל, אז מה לנו שנלין על המשטרה?

מוצדק לגמרי לדבר על כוחן האדיר והמסוכן של פלטפורמות האינטרנט הגדולות. ההשפעה שלהן על היכולת לממש הליך דמוקרטי בכלל ועל יכולות התפקוד של כל אחד מאתנו בפרט – היא אדירה. אבל ההשפעה של המדינה גדולה יותר. למדינה יש מונופול על הכוח. היא יכולה להפעיל אלימות, להכניס אנשים לבתי כלא, למדוד כל היבט של חיינו ולהתאים את יחסה אלינו: מי יהיה תחת מעקב ומי לאו, מי יוכל לעלות לרכבת ומי לאו, מי יוכל לקבל הלוואה או ביטוח, ומי יועמד לדין משמעתי.

ההתעלמות ממרוץ הפגיעה בזכויות האדם של המדינה בגלל התירוץ שחברות הענק מסוכנות יותר היא טעות. במלחמה על זכויות האדם בעולם הדיגיטלי צריך להילחם במדינה כאילו אין פלטפורמות גדולות, ולהילחם בפלטפורמות הגדולות כאילו אין מדינה.

פורסם לראשונה במגזין דה מרקר.