חכמים היזהרו בדבריכם - גם כשמדובר בלהט"בים

המאבק על דמותה של מדינת ישראל נמשך שבעים שנה, ועדיין מתנהל במלא עוזו. משני הצדדים, השמרני-דתי והליברלי, המאבק לגיטימי, אבל משני הצדדים לא כל הכלים והביטויים כשרים. במאבק סביב מעמדם של הלהט"בים והזכויות שצריכות להינתן להם נחצו קווים אדומים, ונשפכו, במובן של הלבנת פנים, דמים. כשפוליטיקאים או אישי ציבור מתבטאים באופן פוגעני, הם חוטאים לתפקידם ולשולחיהם, כשרבנים עושים זאת בשם שמיים הם עלולים לחללו. במאבקים הללו, ולו מתוך שיקול ענייני, מצווה לומר דברים נשמעים ובאופן שיישמע על ידי כלל הציבור וירבה אהבת תורה ולא להיפך.

המאבק על דמותה של המשפחה בישראל זכויות הלהט"בים לא התחיל בשבועות האחרונים. בשני העשורים האחרונים חלו שינויים מרחיקי לכת במבנה המשפחה בישראל (ובעולם) והודות לחידושים מדעיים, תרבותיים ומשפטיים, מבנה המשפחה המסורתי, וזה שנתפס על ידי היהדות וההלכה כיחיד הלגיטימי לכתחילה, מאותגר. בעוד שכשמדובר בהקמת משפחות 'סטרייטיות' שלא בחופה וקידושין, או חד הוריות, לרוב כאלו של נשים, הרבנים לא מרימים קול זעקה וחלקם אף מתירים זאת, למשל במקרה של רווקות מאוחרת, כשמדובר בהכרה במשפחתיות חד מינית של גברים, רבנים רבים מרימים קול זעקה ונכונים לצאת למלחמת חורמה נגד התופעה.

הנימוק ההלכתי פורמאלי הוא שמדובר באיסור דאורייתא של משכב זכור, שמכונה בתורה 'תועבה', אבל ברור לכל שזה לא הענין. הפרהסיה הישראלית לא מצייתת לשולחן ערוך ועבירות דאורייתא ברשות הרבים, ובאישור המדינה הן חזון נפרץ ואין פוצה פה וודאי לא זועק זעקות מרות. המאבק בקהילה הלהט"בית, במצעדיה ובמתן זכויות לבנותיה ובעיקר לבניה, הפך להיות הסמל למאבק של הצד 'היהודי' של המדינה, בצד הליבראלי. כך זה מהצד הרבני, ומסתמן שכך זה גם מהצד הליבראלי.

אלא שבמאבק של בני אור בבני חושך כפי שמציירים אותו רבנים, נשכחה עובדה פשוטה, מדובר באנשים. אותם גברים חד-מיניים שחיים בזוגיות ומבקשים אפשרות להרחיב את משפחתם באמצעות אם פונדקאית, אינם יצורים מהחלל החיצון, או מהויות תלויות באוויר שמבקשות לקדם תפיסות ליבראליות קיצוניות. הם אזרחים כמוני, כמוכם, שמשרתים את המדינה, נושאים בנטליה, משלמים את מיסיה ושווים בעיניה לכל דבר וענין ומבקשים, כמוני וכמוכם, לממש את רצונם להיות הורים. גם אם הסטטיסטיקה אינה מדייקת, ולא מדובר ב-10% מן האוכלוסיה, ברור שחלקם הם בני הקהילה הדתית, ובין אלו, כמה שלא מוכנים לוותר על חיים שמתיישבים עם טבע בריאתם, ועדיין מבקשים להישאר חברים נאמנים בקהילה הדתית.

על רקע זה, "גילוי הדעת" שפרסמו לפני כשבוע כמעט 200 רבנים להגנת הרב שטרן, ביניהם ראשי ישיבות, רבני ערים ורבנים חשובים נוספים, דומה כאילו יכול לשפוך (במובן של הלבנת פנים) דמים. הביטויים הקשים כלפי הקהילה הלהט"בית שהם בעיני אותם רבנים "סוטים" ו "תועבות" אשר מפעילים "טרור אגרסיבי" ולשונו הכללית של גילוי הדעת הזה, חוטאים כך נראה לתורה, לשם שמים ובעיקר לאנושיות הבסיסית. לאותם בני אדם, שכמה מהם קראו את הדברים בתוככי בית הכנסת, בין גברא לגברא, אשר חשים כאילו נורו עליהם חיצים מורעלים.

אל מול החיצים המורעלים של הרבנים הללו, בלט הרב אליעזר מלמד בדבריו המתוקנים בעיתון בשבע שכותרתם "מול הלהט"בים-חינוך ואהבה" מלמדת על טורפם, וכמוהו, גם רבנים אחרים.

מצוות תוכחה, כמו גם המאבק על האופי היהודי של המדינה, חשובים, אבל חשוב לא פחות לזכור שבמאבק הזה, מדובר בבני אדם, בחייהם הפרטיים ובמימוש זכויותיהם הבסיסיות. ומעבר לכך, גם את מצוות תוכחה, צריך לעשות כשאר הדברים נשמעים, ובאופן שיישמעו. נאצות וביטויים חריפים, גם אם הם באים מכבשונה של תורה, כשנאמרים כך, מביאים לשנאת תורה ויכולים להוביל חלילה גם לחילול שם שמים.