הגיע הזמן לבטל את ט' באב?

על מה בדיוק אנחנו מתאבלים בתשעה באב? נכון, בהר הבית יש מסגד ולא מקדש יהודי. המציאות עדיין לא מושלמת, אבל איפה המציאות העכשווית ואיפה ירושלים הריקה וההרוסה המתוארת בקינות של תשעה באב? האם לא הגיע העת לפקוח עיניים ולהביט מחדש במציאות, ולשנות את מנהגי האבל של הימים הללו? ואולי אפילו לבטל את צום תשעה באב?

אני יושב ברכב המזדחל בפקק בכביש בגין החוצה את ירושלים. מסביבי מאות נהגים מתוסכלים. ההרים מסביבי מכוסים כולם בשכונות בנויות בצפיפות. ירושלים של 2018 היא העיר הגדולה בישראל. אלו ימי האבלות על חורבן הבית וכבר לא התגלחתי כמה ימים. אני שולח יד לגרד את זיפי זקני המציקים ואגב כך תוהה ביני לבין עצמי. ירושלים בנויה כפי שאף פעם לא הייתה. מדינת ישראל נמצאת כך נראה בשיא היסטורי של העוצמה היהודית. על מה בדיוק אנחנו מתאבלים בתשעה באב? נכון, בהר הבית יש מסגד ולא מקדש יהודי. המציאות עדיין לא מושלמת, אבל איפה המציאות העכשווית ואיפה ירושלים הריקה וההרוסה המתוארת בקינות של תשעה באב? האם לא הגיע העת לפקוח עיניים ולהביט מחדש במציאות, ולשנות את מנהגי האבל של הימים הללו? ואולי אפילו לבטל את צום תשעה באב?

סיפור מפורסם מתאר את נפוליאון שנכנס לבית כנסת בתשעה באב והופתע לראות יהודים יושבים על הרצפה ובוכים. כשנאמר לו שהם בוכים על טרגדיה לאומית שהתרחשה לפני 1700 שנה, הוא אמר שעם שחי כך את עברו, עתידו מובטח. ואכן לוח השנה היהודי עושה בדיוק את זה. החגים והימים המצוינים בו הם ציון למאורעות היסטוריים שמכוננים את התודעה הלאומית המשותפת של העם היהודי כבר שלושת אלפים בנה. בין המאורעות הללו פסח, שבועות וסוכות, חגים המזכירים את ימי הראשית של העם ומזכירים את ערש היווצרותו, חנוכה שמזכיר שיא לאומי קצר, וימי אבל וצום ששיאם תשעה באב, המזכירים את ימי השפל של עם ישראל.

מסכת סיפורי חורבן ירושלים והיישוב היהודי בארץ ישראל, גם אלו של בית ראשון אבל בעיקר אלו של בית שני, מגוללים מסכת קשה של עימותים פוליטיים על רקע מדיני ודתי, שגלשו למלחמת אחים אלימה. אמנם הבבלים והרומאים הם שהחריבו את בתי המקדש, אבל כשהם התייצבו לקרב מול הממלכה היהודית, הם מצאו מולם חברה רקובה ואכולת שנאה פנימית שהיכולת שלה להתאחד מול אויב חיצוני מוגבלת.

מצבה של מדינת ישראל שונה וטוב יותר בהרבה מובנים. ישראל היא מדינה ריבונית ולא פרובינציה רומית (בית שני) או ממלכה הררית קטנה ודלה (בית ראשון). בשבעים שנות ריבונות הפכה ישראל למעצמה כלכלית וצבאית והריבונות והעוצמה שלה זוכות להכרה בינלאומית כמעט מלאה. ולמרות זאת יש גם קווי דמיון. כאז כן היום, 'הממלכה' הישראלית מחולקת ל'שבטים', ביניהם פעורה תהום דתית, ערכית ואתנית. הזירה הציבורי עמוסת שנאה ומשטמה, והשיח הציבורי רווי מתח מתמיד וגולש לעתים לאלימות מילולית קשה.

בענין הזה ישראל אינה שונה ממדינות האזור בו היא חיה. גם במדינות שסביבנו, מתחים דתיים ואתניים קשים. אלא שברוב המדינות הללו (סוריה, עיראק, תימן, לוב, סיני ועוד) העימותים הללו גולשים לאלימות קשה ומלחמת כל בכל, כשהשליטים במדינות השונות, ככל שנותרו כאלו, מנסים לשמור על כוחם במחיר חייהם של עשרות ומאות אלפי הרוגים.

מה מבדיל בין ישראל של 2018, והממלכות היהודיות שחיו כאן וחרבו? מה מבדיל ביננו לבין מדינות האזור? אם מנסים לחדד את הדברים (גם אם באופן פשטני משהו), דומה שההבדל המרכזי הוא המסורת השלטונית והערכית. יהודי בית ראשון ובית שני, חיו על פי המסורת היהודית בתוך מסורת של עולם עתיק בו אין זכויות לפרט. זה המצב גם במדינות השכנות לנו, שם שולטת מסורת מוסלמית שרואה בחרב אמצעי לגיטימי ל'הסדרת' יחסים בין קבוצות.

לעומתם ניצבת מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. מדינה ששדרת הקיום שלה היא המסורת היהודית שמועברת מדור לדור על ידי העם היהודי, אבל הבסיס הערכי לקיומה היא גם המסורת הדמוקרטית-ליבראלית-הומניסטית, יציר החשיבה המדינית המערבית המודרנית. המסורת היהודית אינה מסורת של מלחמה וחרב, אבל ההיסטוריה מלמדת שגם בה יש פוטנציאל נפיץ. התכת המסורת היהודית והמערבית יחד לכדי מצע מדיני-ערכי אחד, היא ערובה ליכולת להמשיך לקיים את מדינת ישראל, על שבטיה והתהומות הערכיים והאתניים הפעורים בין הקהילות השונות החיות בה באופן שמאפשר את הדיון הציבורי הנוקב, אך שומר על זכויות הפרט והמיעוט, ומונע גלישה של העימותים הערכיים הקשים לאלימות מכלת כל.

גם במדינת ישראל המודרנית יש המנסים למתן את השפעת המסורת המערבית דמוקרטית ולתת מעמד מרכז, או יחיד למסורת היהודית. ימי האבלות הללו ותשעה באב הם תמרור אזהרה בוהק לתהומות אליהם ניתן להתדרדר אם לא משכילים ליצור איזונים ערכיים ובוחרים במסורת אחת באופן טוטאלי. רק שימור האיזון בין הערכים היהודיים לערכים הדמוקרטיים וההומניסטיים יאפשר לחברה הישראלית להמשיך להתקיים ולהתעצם.

פורסם לראשונה בהארץ.