השמרנים נגד השמרנות

למה חברי הכנסת המחשיבים עצמם לשמרנים בכל זאת מנסים לחוקק את "פסקת ההתגברות"? האם חברי הכנסת השמרנים חושבים שהרוב השמרני יישמר לנצח? והאם השמרנים אינם מבינים שבחקיקת "פסקת ההתגברות" הם פועלים נגד האינטרס האידיאולוגי שלהם עצמם?

Flash90

יכול להיות – למרות שכלל לא בטוח – שבסתר ליבו אפילו אהרן ברק מצטער. האקטיביזם השיפוטי שהנהיג בשנות התשעים בבית המשפט העליון זוכה כעת לתגובת-נגד חריפה מימין. ברק וחבריו הפכו את בית המשפט העליון למשלט האחרון של הליברליות בישראל וניסו באמצעות חוקי היסוד לעצור את הגאות השמרנית של החברה הישראלית. מהלך זה הביא על בית המשפט העליון את המתקפה הנוכחית, ששיאה בניסיונות החקיקה של פסקת ההתגברות.

בעשרים וחמש השנים האחרונות בית המשפט העליון באמת חטא לתפקיד המהותי ביותר של המשפט. מוסד המשפט לא מייצג שינוי, הוא מייצג שמרנות. חשבו על זה, בלב ליבה של המערכת המשפטית נמצא את מושג התקדים. כלומר, על פי המשפט, דרך המלך להערכת ההווה היא העבר. חוץ מזה, המשפט הוא אחד מהמוסדות היחידים בחברה (לצד האוניברסיטה, כמובן) שלא השתנו הרבה מאז ימי הביניים: עדיין משתמשים בו בשפה ארכאית ומוזרה; זו גילדה סגורה, שכדי להתקבל אליה צריך לעבור דרך חתחתים של לימודים ארוכים ועוד בסוף לשמש כשוליה במשך שנה; ומשפטנים עדיין מתלבשים בגלימות שנראות כאילו יצאו הרגע מהמאה ה-15.

עצם העובדה שהשופטים לא נבחרים היא חלק מההטיה השמרנית של המשפט. הרעיון הוא שאם ועדה מצומצמת, ולכן אליטיסטית, תבחר את השופטים, היא תעשה עבודה שמרנית ואחראית יותר מאשר הציבור הרחב והלא אליטיסטי. ובואו לא נשכח שתקופת כהונתם של שופטים היא ארוכה בהרבה מיתר המשרות הציבוריות: הסיבה לכך היא שזה מתכון לשופטים מבוגרים. ומבוגרים, כידוע, הם בדרך כלל יותר שמרנים.

בדמוקרטיות המערביות הפרלמנט, ולא המשפט, הוא שמייצג את ערך השינוי. בפרלמנט המעמדות הנמוכים של החברה זוכים לבטא את קולם, ואלו כמעט על פי הגדרה מבקשים לשנות את הסטטוס קוו. הצורך של נבחרי ציבור למצוא חן בעיני ציבור הבוחרים שלהם גורם להם לנסות ולחולל שינויים גדולים – כאלו שיוכלו כמובן להרשם על שמם – בזמן קצר. וכמו שראינו במערכת הבחירות האחרונה בארה"ב, שיטת הבחירות מאפשרת לאדם להגיע למשרה רמה ללא כל ניסיון או ידע מקצועיים, בניגוד גמור למערכת המשפטית השמרנית. אם כן, בעוד שהמשפט מייצג את השמירה על המסורת, הפרלמנט מייצג את הניסיון לשנות את המסורת.

בשלוש השנים האחרונות שרת המשפטים שקד חוללה מהפכה פרסונלית בשורות בית המשפט העליון, כאשר הצליחה לאייש לא פחות משישה מושבים בשופטים הנחשבים לשמרנים. איילת שקד נחשבת לנציגה מובהקת של הזרם השמרני הישראלי. לכאורה, מהלך זה אמור היה להוביל ל"סיום התביעות" של הציבור השמרני כלפי בית המשפט העליון. בית המשפט היה אמור לזכות באשראי חדש ולגיטימציה מלאה מציבור זה ומנציגיו.

אם, כפי שאמרנו, בית המשפט העליון הוא המוסד השמרני בחברה; ואם השרה שקד הצליחה לשנות את אופיו ולהחזירו לתפקיד זה (והיא הצליחה); אז למה חברי הכנסת המחשיבים עצמם לשמרנים בכל זאת מנסים לחוקק את "פסקת ההתגברות"? הרי לא ייתכן שדווקא הציבור השמרני יבקש להפקיד בידי הכנסת – המייצגת מבחינה מוסדית את היסוד האנטי-שמרני בחברה – כוח אבסולוטי.

ברור שכרגע הקול השמרני הוא הקול הדומיננטי בכנסת. אך האם חברי הכנסת השמרנים חושבים שהרוב השמרני יישמר לנצח? נכון שבשני העשורים האחרונים בית המשפט העליון חטא לתפקידו המוסדי, אבל האם השמרנים אינם מבינים שבחקיקת "פסקת ההתגברות" הם פועלים נגד האינטרס האידיאולוגי שלהם עצמם ומחלישים את היסוד השמרני בחברה הישראלית?
שינוי האיזון שבין רשויות השלטון השונות הוא שינוי רדיקלי. שינויים רדיקלים אינם דרכם של שמרנים. שמרנים פועלים במתינות, מנסים לא לטלטל את הספינה בים הסוער של החיים הציבוריים. אם מנהיגי הציבור השמרני בישראל יעשו זאת, יבוא יום וציבור זה עצמו יבוא עמם חשבון.

פורסם לראשונה בשבתון.