חומה בצורה עם שער פתוח לרווחה

יגדיר כל אחד את זהותו כרצונו ואם חפצה נפשו בגיור, יעשה זאת בהליך על פי בחירתו. כיוון שהגיור משנה סטטוס משפטי של אדם, אין להפקיד אותו בידי פורום פרטי, גם אם כוונותיו נאצלות. נמצאת המדינה מפקידה את הסמכות לקבוע מי רשאי להגר לישראל ולקבל אזרחות מקומית בידי גופים פרטיים, על פי שיקול דעתם. נדרשת, אם כן, הסדרה בחוק של דרכי הגיור המוכר בישראל.

גיור הוא עניין אישי אינטימי, ולכן, על פניו, אין הוא נושא שהמדינה אמורה לעסוק בו. יגדיר כל אחד את זהותו כרצונו ואם חפצה נפשו בגיור, יעשה זאת בהליך על פי בחירתו. ואולם, בצד ההיבט הסובייקטיבי, הפרטי, של המרת הדת, יש לגיור גם השלכות אובייקטיביות וציבוריות: המשפט הישראלי מייחד את היהודים בכמה הקשרים ובראשם הזכות לעלות ארצה מכוח חוק השבות והזכות להינשא ליהודי/ה באופן המוכר על ידי המדינה. לפיכך, לשאלה מיהו "גר", ולכן "יהודי", יש חשיבות כחלק מדיני ההגירה של מדינת ישראל ומדיני המעמד האישי.

כיוון שהגיור משנה סטטוס משפטי של אדם, אין להפקיד אותו בידי פורום פרטי, גם אם כוונותיו נאצלות. אם לא תאמר כן, נמצאת המדינה מפקידה את הסמכות לקבוע מי רשאי להגר לישראל ולקבל אזרחות מקומית בידי גופים פרטיים, על פי שיקול דעתם. נדרשת, אם כן, הסדרה בחוק של דרכי הגיור המוכר בישראל.

מנגד, ברור שאין מקום להתערבות של המחוקק בקביעת המדיניות ההלכתית הראויה שעל פיה ינהג בית הדין המגייר. זהו עניין פנים-דתי שמסור לשיקול הדעת ולפרשנות ההלכתית של הדיין. המדינה חייבת להגביל את התערבותה לשאלות של מסגרת; הדיין אחראי למהות.

השר ניסים, שהגיש השבוע הצעה לחוק גיור ממלכתי, הולך בדרך זו. בצדק ובאומץ הוא מציע כי המדינה לא תכיר בגיורים של בתי הדין החרדיים (דוגמת זה של הרב קרליץ), הדתיים-לאומיים (דוגמת "גיור כהלכה"), הרפורמיים והקונסרבטיביים. תחת זאת יוכר רק מסלול אחד של גיור – גיור ממלכתי, שהצעת החוק מפרטת את הנהלים שבאמצעותם יתבצע.
על פי ההצעה, הגיור יהיה לפי "דין תורה". ההצעה איננה קובעת כי הפרשנות של דין התורה היא דווקא זו האורתודוקסית, אך תנאי הכשירות של דייני הגיור והרכב הוועדה למינוי הדיינים, מבטיחים זאת הלכה למעשה. בכך נכזבת תקוותם של הזרמים להכרה של מדינת ישראל בגיורם בארץ.

עם זאת ההצעה מאפשרת הכרה בגיורים של הזרמים שנעשו בחו"ל, בתנאים מסוימים, לצורך חוק השבות. אף שהחרדים והחרד"לים מזדעקים על "חורבן התורה", זוהי זעקת שווא, שהרי הכרה כזו כבר נקבעה על ידי בג"ץ. לזרמים יהיו גם שני נציגים מתוך 11 חברים בוועדה למינוי דייני גיור. היינו, סמלית, הצעת החוק משדרגת את מעמדם, אך מעשית הוא לא ישתנה.
בכלל יתרונותיה המרובים של ההצעה, גם החובה שהיא מטילה על רשמי נישואין להכיר ביהדותם של המתגיירים והקביעה של כללים לסופיות ההליך, כך שתמנע אפשרות לביטול גיור בדיעבד. בכך תימנע הונאת הגר, המתאפשרת כיום.

ואולם, יעילותה של חומה בצורה נמדדת על פי החוליה החלשה בה. למרבה הצער, הצעת החוק כוללת בתוכה שער אחד, משמעותי, פרוץ לרווחה. היא מפקידה את כוח השליטה בגיור הממלכתי בידי מי שימונה כראש רשות הגיור על ידי ראש הממשלה. כפי שמוכיח ניסיון רב-שנים, ראשי ממשלות בישראל מוכנים לקבל תכתיבים מהחרדים בנושאי דת ומדינה אם הדבר נדרש לצורך תחזוק הקואליציה. לפיכך קיימת סבירות גבוהה שרשות הגיור – שתחזיק במונופול על גיור מכוח חוק - תיכבש על ידי החרדים, שימנו דייני גיור מבית שמאי. הכוונות הטובות לקידום גיור הלכתי ידידותי לא תמומשנה.

זו איננה ספקולציה: דווח כי ערב הגשת ההצעה לראש הממשלה, שונה בה סעיף קריטי, בלחץ חרדי, כך שהוענקה לרב הראשי זכות ווטו באשר לקביעת זהות ראש הרשות. הדעת נותנת שהרב הראשי ימנה רק את מי שיכתיב לבתי הדין קו הלכתי מחמיר. כך תגבר ה"שמאל דוחה" על פני "ימין מקרבת" ומאות אלפי עולים "מזרע ישראל" יוותרו מחוץ לאומה.

ניתן לתקן זאת: יש לקבוע כי ראש הרשות יהיה חייב להכיר בגיורים של בית דין שיאויש על ידי רבני ערים. הדבר תואם את הגיונה של ההצעה, שהרי רבני הערים הם ברי-סמכא הלכתיים, נושאים בתפקיד ממלכתי ומהווים בשר מבשרה של הרבנות הראשית. בישראל כמה וכמה רבני ערים שפסיקתם ידידותית למתגיירים, בדומה למקובל בבתי הדין הפרטיים של "גיור כהלכה".

הכרה בגיוריהם במנותק מהקו שיכתיב הרב הראשי תממש את האתוס ההלכתי של ריבוי דעות, בבחינת "אלו ואלו". ללא תיקון זה הצעת החוק היא בגדר מעשה בלעם במהופך: מבקשת לברך ויוצאת מקללת.

פורסם לראשונה במקור ראשון.