לבטל את המועצות הדתיות

המועצות הדתיות הוקמו עוד טרם קמה המדינה, ומאז הן מעניקות שירותי כשרות, קבורה, רישום נישואין ועוד. למעשה קיימים כשלים משמעותיים בהיבטים רבים של התנהלות המועצות הדתיות. המבנה הקיים של מתן שירותי דת באמצעות מועצות דתיות פשט את הרגל. ברור לכל כי הצידוק האמיתי היחיד להמשך קיומן הוא זה הפוליטי. איזה איש שררה ירצה לוותר על כר נרחב למינויים של מאות מקורבים בפונקציות שונות ומשונות?

דו"ח מבקר המדינה שהתפרסם אתמול ומחקרו של אריאל פינקלשטיין מהמכון הישראלי לדמוקרטיה על שירותי הדת שהתפרסם ביום ראשון, מגלים שוב כי המועצות הדתיות, האמונות על אספקת שירותי הדת בישראל, לוקות בחוליים קשים בכמעט כל היבט של תפקודן. אחרי שבעים שנות מדינה באה העת לבטל את הייצור הפוליטי-מנהלי המוזר והמיותר הזה, לסגור את המועצות הדתיות, ולתת את שירותי הדת בדרך שניתנים לאזרחים שאר השירותים המקומיים, באמצעות מחלקות לשירותי דת במועצות המקומיות.

המועצות הדתיות הוקמו עוד טרם קמה המדינה, והמשיכו לתפקד במתכונת דומה גם לאחר הקמתה ותכליתן מתן שירותי הדת: כשרות, רישום נישואין, אחזקת מוסדות דת כמו מקוואות וערוב, קבורה, תמיכה בפעילות תורנית, העסקת הרב המקומי ועוד. הרציונל שמאחורי ההפרדה בין הרשות המוניציפאלית והמועצה הדתית היה שימור האוטונומיה של המועצה הדתית ושל הרב המקומי והבטחת הקצאת התקציבים לטובת שירותי הדת. לכן, המועצה הדתית אמורה להתחלף מדי בחירות מוניציפאליות, והרכבה כמו גם בחירת יושב הראש אמורים להתבצע באמצעות נוסחה מורכבת המעניקה ייצוג לגורמים מקומיים לצד השר לשירותי דת. גם מקורות התקציב של המועצות הדתיות הם הרשות המקומית והמשרד לשירותי דת, לצד תשלום על שירותים שהן גובות מן הציבור.

כל זה להלכה. למעשה, קיימים כשלים משמעותיים בהיבטים רבים של התנהלות המועצות הדתיות. קודם כל, כפי שהראה מבקר המדינה, המועצות הדתיות הפכו כר נרחב למינויים פוליטיים מטעם השרים לשירותי דת. בגלל המנגנון המורכב של מינוי מועצה דתית והרצון הפוליטי לדאוג למקורבים, השרים לשירותי דת, לדורותיהם, מעדיפים לשמר בידיהם את הכוח למנות. מתוך 129 מועצות דתיות האמורות לפעול בישראל, רק ל-59 מועצות מונה הרכב באמצעות המנגנון שקבע החוק. בשאר המועצות מינו השרים לשירותי דת ממונה, כלומר יו"ר מועצה דתית, או פקידים אחרים מטעמם, כדי שיפעילו את שירותי המועצה. הללו נבחרנו, נו, אתם מנחשים, על בסיס פוליטי.

גם תפקוד המועצות הדתיות לקוי מאוד. מערכי הכשרות עליהם מופקדות המועצות הדתיות לקויים עד מאוד, חלקם פועלים על סף השחיתות, והכשרות שהם נותנים גרועה. הפיקוח של המועצות הדתיות על תפקודו של הרב לא קיים למעשה, וחלק מהרבנים עושים לביתם ללא צורך לדווח למאן דהוא על מעשיהם ועל פעילותם. שירותי המקוואות לוקים בחסר ברמת התחזוקה והשירות, ובחלקם, רמת התברואה נמוכה. תקציבים שאמורים להגיע לשיפור שירותים כמו קבורה ובניית מוסדות ציבור מיועדים לכיסוי גירעונות וכספים שמיועדים לסיוע לנזקקים מגיעים לעמותות שראשי המועצות הדתיות חפצים ביקרם. גם הפיקוח הממשלתי על תפקוד המועצות הדתיות לוקה בחסר. כך למשל המחקר מראה כי מספר העובדים במועצות הדתיות גבוה ב-57%(!) ממספר התקנים המאושרים על ידי משרד האוצר. לא בכדי אמון הציבור במערך שירותי הדת-המועצות הדתיות והרבנים, הוא הנמוך ביותר מבין המוסדות המדינתיים שנבחנו.
המבנה הקיים של מתן שירותי דת באמצעות מועצות דתיות פשט את הרגל. ברור לכל כי הצידוק האמתי היחיד להמשך קיומן של המועצות הדתיות הוא זה הפוליטי של ויתור על כר נרחב למינויים של מאות מקורבים בפונקציות שונות ומשונות במועצות הדתיות. אחרי שבעים שנות, באה העת להתגבר על הפוליטיקה הקטנה ולפרק את המועצות הדתיות. כמו במדינות אחרות, גם אזרחי ישראל צריכים לקבל שירותי דת. את אלו ניתן לתת, כמו שירותים אחרים, במסגרת הרשויות המקומיות. בדרך זו, תופחת משמעותית הפוליטיזציה של שירותי הדת. השירות שיינתן יהיו מקצועי, טוב ויעיל יותר, והפיקוח והבקרה על תפקוד שירותי הדת יהיה הדוק יותר.

להפרדה כזו בין הדת לפוליטיקה יש גם משמעות עקרונית. הניסיון המר מלמד שבמקרים רבים החיבור בין דת וכסף מוליד השחתה של הדת ושל כלי הקודש הפועלים בשמה. אם מנהיגים דתיים יעסקו בהנהגה רוחנית ולא במנהל ובכסף ויותירו את אלו לניהול של אנשי מקצוע, הדבר ייטיב עם תורתם, ועם האזרחים אותם הם מבקשים לשרת.

פורסם לראשונה בהארץ.