האגדה על המחטף החוקתי

כדי לאפשר לעצמה להעביר כל חוק שבא לה, הקואליציה המציאה אגדה שהעליון לקח לעצמו בגניבה את הסמכות לבטל חוקים. רק שהמציאות אחרת

אחד הטיעונים הנפוצים בשיח על סמכותו של בית המשפט לפסול חוקים הוא כי בית המשפט נטל לעצמו את הסמכות הזו בלי רשות, כלומר, בלי שהוסמך לכך במפורש.

בית המשפט העליון עצמו התייחס לטיעון כי אין לו סמכות לפסול חוקים וקבע כי: "זו חובתו ואחריותו הברורה של בית המשפט לקבוע מה אומר החוק... אם שני חוקים סותרים זה את זה, על בתי המשפט להחליט מי מהם חל. אם כן, אם חוק רגיל מנוגד לחוקה... בית המשפט חייב להכריע בתיק לפי החוק ולהתעלם מהחוקה, או לפי החוקה ולהתעלם מהחוק...זוהי מהות מהותה של החובה השיפוטית."

למעשה, ציטטה זו אינה לקוחה מפסק דינו של בית המשפט העליון שלנו, אלא מפסק דינו של בית המשפט העליון האמריקאי בפרשת מרבורי נ' מדיסון משנת 1803. באותה פרשה נקבע כי חוקים רגילים המנוגדים לחוקה בטלים, וזאת למרות שהחוקה לא קובעת זאת מפורשות.

אותה תפיסה ממש עמדה בבסיס החלטת בית המשפט העליון שלנו 200 שנה מאוחר יותר לפרש את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – שהכנסת עצמה הגדירה כחלק מהחוקה העתידית של מדינת ישראל - כמחייב אותו שלא לאכוף חוקים רגילים המנוגדים לחוק היסוד. בחוק היסוד, שחוקקה הכנסת, נקבעו התנאים בהם צריכים לעמוד חוקים חדשים. נקבע שם בבירור כי "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש". אז מה צריך בית המשפט לעשות במקרה בו הכנסת מחוקקת חוק חדש הפוגע בזכויות יסוד בצורה קיצונית ולא מוצדקת? מה גובר אז - החוק החדש או הוראת חוק היסוד שאסרה לחוקק את החוק החדש? כמו בית המשפט העליון האמריקאי, גם בית המשפט העליון שלנו קבע ברוב עצום, בהרכב מורחב בראשות הנשיא היוצא שמגר והנשיא הנכנס ברק, כי במקרים כאלה יש להעדיף את חוק היסוד ולבטל את החוק שנחקק בניגוד להוראותיו.

המודל של פסילת חוקים ללא "הסמכה מפורשת" אינו חריג לישראל וארצות הברית. בלפחות תשע מדינות אחרות בעולם בתי המשפט מבטלים חוקים לא חוקתיים למרות שהחוקה או חוקי היסוד שלהן לא הסמיכו אותם מפורשות לעשות כן. מכאן שהטענה שבישראל קרה "מחטף חוקתי" יצא דופן הנה אגדה – בית המשפט שלנו פעל כפי שבתי משפט אחרים פועלים במצבים דומים.

עוד חלק מהאגדה שמספרים לנו, היא שחברי הכנסת שהעבירו את חוקי היסוד, לא הבינו את משמעותם. אבל, מה לעשות, הארכיון מוכיח אחרת. עיון בפרוטוקולים של הכנסת משנת 1992 מראה כי שאלת סמכות ביטול החוקים על-ידי הכנסת נדונה באופן מפורש במליאה. חלק מחברי הכנסת שהתנגדו לחוק היסוד (למשל ח"כ מיכאל איתן) נימקו זאת בכך כי הם אינם מעוניינים לאפשר לבית המשפט לפסול חוקים. על רקע חשש זה, החליטו המפלגות הדתיות שתמכו בחוק להתנות את תמיכתם בהוספת סעיף הקובע כי החוק יחול רק על חוקים חדשים, וכך לא יבוטלו חוקים ישנים בהם מעוגן הסטטוס-קוו בנושא דת ומדינה. בנסיבות אלה, ברור שהטיעון כאילו חברי הכנסת לא העלו על דעתם שחוק היסוד יאפשר לבית המשפט לבטל חוקים חדשים שנחקקו בניגוד להוראותיו הוא ניסיון לשכתוב ההיסטוריה.

מי שמבקש כעת לשלול את סמכותו של בית המשפט לפסול חוקים או לאפשר לכנסת להתגבר על חוקי היסוד בעצם רוצה לאפשר לכנסת לפעול בניגוד לחוק היסוד ולתת כוח לכנסת לחוקק חוקים שיפגעו בצורה קיצונית ולא מוצדקת בזכויות הבסיסיות של תושבי ישראל. אין כאן באמת ויכוח על השאלה אם לבית המשפט יש יותר מדי כוח או אם הוא אקטיביסטי מדי – שכן הכנסת יכולה לשנות את אמות המידה לפיהן מבוצעת ביקורת שיפוטית אם היא סבורה כי בית המשפט מפרש שלא כהלכה את חוקי היסוד. יש פה רצון לאפשר לקואליציה להעביר בכנסת כל חוק שהיא רוצה בלי מגבלות משפטיות כלשהן.

פורסם לראשונה בynet.