אום אל חיראן-עתיר כמיקרוקוסמוס

על אדמות שני היישובים הבדואים עתיר ואום אל-חיראן, החליטה המדינה להקים יישוב קהילתי יהודי. בכדי לפנות את השטח החליטה המדינה כי בתי הכפרים ייהרסו, והתושבים שהועברו למקום על ידי המדינה מלכתחילה, יועברו כעת ליישוב חורה. בשולחן עגול שקיימנו במכון עלו מספר פתרונות שיאפשרו גם את הקמת היישוב היהודי וגם את יישובם מחדש של תושבי אום אל חיראן המקובלים על התושבים הבדואים. לקראת דיון בוועדת הפנים, קראו מאמר בנושא.

מעטים המקרים המדגימים בצורה כה חדה, בהירה ומזוקקת את יחס המדינה - על ראשיה פקידיה ושופטיה – לאוכלוסייה הערבית-בדואית בנגב כמו מקרה אום אל חיראן-עתיר. לרוע המזל, זהו מיקרוקוסמוס של התנהלות אטומה, קהה ואדנותית.

העובדות המוסכמות על הכל הן, כי תושבי הכפר אום אל חיראן-עתיר הועברו ממקום ישיבתם, באדמות קיבוץ שובל של היום, למקומם הנוכחי בשנת 1956 בהוראה מפורשת של המושל הצבאי לנגב. מאז, ובמשך לא פחות משישים שנה, לא הוסדר מעמד הכפר, לא נרשמו הזכויות של התושבים, הכפר לא חובר למים זורמים או לחשמל, לא הוקם בו בית ספר ולא מוענקים בו שירותי רווחה או שירותים ממלכתיים או מוניציפליים כלשהם. חלק מתושבי הכפר עברו ליישוב חורה במהלך השנים ואולם כ-1,000 תושבים ממשיכים להתגורר במקום, כשהם מביטים כיצד שכניהם היהודים, משפחה המתגוררת בחוות בודדים סמוכה, מחוברים למים וחשמל.

על האדמות שעליהן ממוקמים אום אל חיראן ועתיר החליטה המדינה להקים יישוב קהילתי יהודי בשם "חירן". הגרעין המיועד להתיישב במקום, הנמנה על הזרם הדתי-לאומי, מתגורר כעת במתחם קרוואנים סמוך ליתיר. לפיכך נקבע על ידי המדינה כי בתי הכפר ייהרסו וכי התושבים יועברו לחורה.
אלא שבמהלך הדיונים המשפטיים הממושכים התברר כי בניגוד לעמדת המדינה - אין מדובר ב"פולשים" אלא במי שישיבתם במקום הייתה בהוראת השלטונות. עוד עלה כי חלופות שונות שהוצעו על ידי גורמים שונים במדינה, כמו למשל הצמדת מתחם אום אל חיראן לעתיר סוכלו על ידי משרד ראש הממשלה. המדינה אטמה עצמה לכל הניסיונות להגיע לפתרון מוסכם ועמדה על הפתרון הכופה בו דבקה. גם כשהתברר, כי הפתרון שמציעה המדינה של העברת התושבים לחורה אינו ישים וכי מועצת חורה אינה מסוגלת מבחינה תכנונית ומהותית וגם אינה מעוניינת לקלוט תושבים מבחוץ, בעודה נאבקת לספק מענה לדיור לזוגות הצעירים מחורה עצמה.

למרבה הצער, פסק דינו של בית המשפט העליון, הגם שהכיר בצדק המהותי שבטענת התושבים, העדיף בסופו של דבר את קידוש הפרוצדורה המשפטית הפורמלית של הגשת התביעה במועד מאוחר מדי על שיקולי הצדק. בקשה לדיון נוסף שהגישו התושבים נדחתה לאחרונה אף היא.

בין לבין ניסינו במכון הישראלי לדמוקרטיה ובקרן אברהם להניע מהלך שיוביל לפתרון מוסכם על ידי הסתייעות באנשי מקצוע- מתכננים, מגשרים ומומחים בתחום. במסגרת המאמצים הובהר מעל לכל ספק כי קיים מרחב פתרונות שלם, העולה בקנה אחד עם כל עקרונות התכנון, המאפשר השגת פתרון שאינו כוחני וכופה. יתר על כן, חלק מנציגי התושבים שהגיעו לדיון בנושא, הביעו נכונות לקדם מספר חלופות ריאליות שהוצגו להם. לצערנו, פניות חוזרות לשר החקלאות ולמנהלת להסדרת התיישבות הבדואים בנגב שייאותו לפתוח במשא ומתן עם נציגי התושבים על מנת להגיע להסכמה נענו בשלילה והממשלה נכון לרגע זה, מתעקשת על הפתרון הבלתי ישים של יישוב מחדש בחורה.

התוצאה היא כי בניגוד להמלצות ועדת גולדברג לפיהן יש להעדיף ככל הניתן הכרה ביישובים הבדואים הקיימים; בניגוד להמלצות מתכננים שונים שהציעו חלופות העולות בקנה אחד עם עקרונות התכנון המקובלים; ובניגוד להמלצה החוזרת של בית המשפט לקיים דיאלוג עם התושבים במקום לכפות פתרון – המדינה נותרה עיקשת בעמדתה לפנות.

הגיבוי שנתן בית המשפט לעמדה הכוחנית והאדנותית שמפגינה המדינה, המתעלמת מכל שיקול של צדק בסיסי, מלמד את האוכלוסייה הבדואית כי אין הם יכולים לתת אמון במערכת המשפט שתעשה עמם צדק. ואולם, לא מדובר כאן בעניין המשפטי הטכני שלפיו פסק בית המשפט אלא בעניין הנוגע בליבת היחסים בין המדינה לאזרחיה הבדואים. כאשר המדינה מתעקשת לפנות תושבים ערבים-בדואים שנזנחו על ידה משך עשרות שנים לטובת הקמת יישוב יהודי חדש ואינה מוכנה לקיים איתם דיאלוג על פתרון ריאלי והולם, עולות שאלות של צדק, מוסר ומדיניות שהן בליבת היחסים בין המיעוט למדינה. הרי אי אפשר לדמיין כלל כי יישוב יהודי בישראל, שתושביו הועברו לשטחו במצוות המדינה, ועומד שישים שנה על תילו לא יהיה מחובר לחשמל למים ולתשתיות כפי שקורה באום אל חיראן-עתיר. קשה להעלות על הדעת כי יישוב יהודי בישראל היה מפונה במהלך כוחני וכופה על מנת להקים במקומו יישוב אחר.

בסיפור של אום אל חיראן-עתיר קיימים כל הגורמים שעלולים להפוך אותו לסמל שלילי ביחסי המדינה והתושבים הבדואים בנגב. ניתן להביא פתרון מוסכם לתושבי אום אל חיראן-עתיר שיהיה בסיס להסכמים נוספים בהסדרה הרחבה הנדרשת של התיישבות הבדואים בדרום או להפוך את המקום למוקד של אלימות, ניכור וחוסר צדק. מעט רצון טוב – זה כל מה שנדרש על מנת לשנות את התמונה העגומה הניבטת מהתנהלות המדינה. עדיין לא מאוחר לכך.

אלי בכר הוא מנהל משותף של התוכנית ליחסי יהודים־ערבים במכון הישראלי לדמוקרטיה; ד"ר אבו ראס הוא מנהל משותף בקרן אברהם

המאמר פורסם ב"הארץ"