שלטון ללא גבולות

אם תתקבל הצעה לשלילת סמכותו של בית המשפט העליון תהפוך כנסת ישראל, הנשלטת בפועל על ידי ממשלת ישראל, לאחד המוסדות המחוקקים החזקים ביותר בעולם. בכנסת ישראל לא קיימת אף מגבלה פוליטית על סמכות החקיקה. פגיעה בסמכותו של בית המשפט העליון לבטל חוקים משמעותה שכוחה של הכנסת יתחזק כל כך, עד שהיא תהפוך למוסד בעל כוח מעל ומעבר למקובל בכל דמוקרטיה מערבית.

הוויכוח סביב יוזמות חקיקה המבקשות ליטול מבית המשפט העליון את יכולתו לפסול חוקים, מוצג בדרך כלל ככזה העוסק בכוחו של בית המשפט העליון. תומכי ההצעות מבססים את הצעותיהם על הגבלות דומות הקיימות בחוקות של מדינות כגון קנדה בה הפרלמנט יכול לאשר מחדש חוק שבית המשפט העליון פסל ברוב מיוחד ובריטניה שבה לבית המשפט העליון רק סמכות להעיר לפרלמנט לגבי חקיקה הפוגעת בזכויות אדם, אך לא לבטלה.

אבל בית המשפט הוא ממש לא הסיפור אלא הכנסת, ובאופן ממוקד - הקואליציה. שכן אם תתקבל הצעה לשלילת סמכותו של בית המשפט העליון תהפוך כנסת ישראל, הנשלטת בפועל על ידי ממשלת ישראל, לאחד המוסדות המחוקקים החזקים ביותר בעולם.

ביקורת שיפוטית, במובן של יכולתו של בית המשפט לפסול חקיקה של הפרלמנט, היא רק אחת מהמגבלות על כוחו של הפרלמנט. כמעט בכל הדמוקרטיות קיימות מגבלות פוליטיות על כוחו של הפרלמנט, הממתנות מראש את יכולתו לחוקק. בקנדה, מוגבל כוחה של הממשלה מאוד מעצם היותה מדינה פדרלית, שבה חלק ניכר מסמכויות החקיקה מוחזק בידי המחוזות השונים, ולא בידי השלטון המרכזי. בנוסף, בקנדה, כמו במדינות רבות בעולם, מחולקת הרשות המחוקקת לשני "בתים" וחקיקה דורשת אישור של שני המוסדות.

גם בבריטניה קיימים שני בתי פרלמנט, כאשר גם לאחר ההחלשה הניכרת בכוחו של "בית הלורדים" עדיין בסמכותו לדרוש תיקונים בחקיקה, ולעכבה. מאפיין נוסף של המערכת הפוליטית בבריטניה הוא הבחירות האזוריות הממתנות את כוחו של הרוב הפרלמנטרי, שכן כל נבחר ציבור מחויב לשקול האם העמדה הממשלתית עולה בקנה אחד עם האינטרסים הספציפיים של אזור הבחירה שלו. בריטניה גם כפופה לאמנה האירופית לזכויות אדם אשר הקימה את בית הדין האירופי לזכויות אדם היכול לבחון את מעשי הממשלה והחקיקה, ובמקרים מתאימים לקבוע כי הם סותרים את האמנה. אין לבית הדין סמכות לבטל חקיקה של הפרלמנט האנגלי, אך בריטניה כמעט אף פעם לא מתעלמת מפסיקותיו של בית דין זה, שבריטניה תמשיך להיות כפופה לו גם לאחר שתעזוב את האיחוד האירופי.

סוגיית האיזונים מקבלת משנה תוקף במשטרים נשיאותיים בהם יש לנשיא סמכויות נרחבות הממתנות את כוחו של הפרלמנט ויוצרות הפרדה ברורה ואיזון בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת. כך למשל בארצות הברית הנשיא עומד בראש הרשות המבצעת, ובסמכותו להטיל וטו על החקיקה הפדרלית (שצריכה לעבור בשני הבתים בקונגרס). הקונגרס יכול "להתגבר" על הווטו רק ברוב של שני שליש בשני בתי הקונגרס, רוב שמאז מלחמת העולם השנייה כמעט ולא הוחזק בידי אף אחת מהמפלגות.

סוג אחר של מגבלות קיים במדינות החברות באיחוד האירופי. מדינות אלו כפופות לחקיקת המוסדות האירופיים ולאמנות האיחוד האירופי, הכוללות, בין השאר את מגילת זכויות היסוד של האיחוד האירופי, אליה כפופות כל המדינות החברות, ואשר נאכפת על ידי בית הדין האירופי לצדק. בסיכום, ניתן לקבוע כי כמעט בכל המשטרים הדמוקרטיים קיימות מגבלות פוליטיות על סמכות החקיקה של המוסד המחוקק.

בכנסת ישראל לא קיימת אף אחת מהמגבלות הפוליטיות על סמכות החקיקה. כדי להקים קואליציה די ברוב ב"בית" אחד, אין "מתחרה" לכנסת, כמו נשיא בעל סמכויות וטו ואין כל מגבלה "מלמטה" על הנושאים בהם הכנסת רשאית לעסוק, כמו במדינות בעלות משטר פדראלי. על הכנסת שלנו אין גם כל מגבלה חיצונית שהפרות שלה יכולות להיות בעלות השלכות משמעותיות, כמו באיחוד האירופי. לבסוף, הבחירות בישראל גם אינן אזוריות, דבר היוצר משמעת קואליציונית חזקה בכנסת.

לכן, פגיעה בסמכותו של בית המשפט העליון לבטל חוקים משמעותה שכוחה של הכנסת יתחזק כל כך, עד שהיא תהפוך למוסד בעל כוח מעל ומעבר למקובל בכל דמוקרטיה מערבית. מבט היסטורי והשוואתי מגלה כי מעצבי המשטר הדמוקרטי המודרני חששו בדיוק ממצב זה, לאו דווקא בשל הצורך להגביל את שלטון הרוב, אלא פשוט מכיוון שכוח רב מדי בידי מוסד שלטוני כלשהו, ובמיוחד בידי הרשות המבצעת, נתפס כמסוכן עבור חירות האזרח, שהיא עיקרון היסוד של הדמוקרטיה. בלא מגבלות תהפוך הכנסת, ודרך הכנסת הממשלה, למוסד שעצם הכוח הבלתי מוגבל שלו הופך לסכנה לחירות האזרח מפני כוחו הכופה של השלטון – שהיא הסכנה המרכזית לדמוקרטיה.