הסכנה שבין הפוליטי למשפטי

נראה שהממשלה נחושה לשנות את האיזון הקיים בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת. הכנסת היא הגוף הנבחר המייצג את הרצון הקולקטיבי של האזרחים. אל לו לבית המשפט להעיז פנים, להתנשא, ולפסול מה ש"העם" מעוניין בו באמצעות נציגיו הנבחרים

נראה שהממשלה נחושה לשנות את האיזון הקיים בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת. על הפרק הצעה לתיקון חוק יסוד השפיטה, שתשלול את הסמכות של בית המשפט להכריז על חוק כבטל ("המודל הבריטי") ולחלופין, הצעה לאפשר לכנסת לחזור ולחוקק חוק שבוטל, באמצעות רוב קואליציוני של 61 ח"כים ("פסקת ההתגברות").

קיים פיתוי לתמוך בהצעות אלו: הכנסת היא הגוף הנבחר המייצג את הרצון הקולקטיבי של האזרחים. אל לו לבית המשפט להעיז פנים, להתנשא, ולפסול מה ש"העם" מעוניין בו באמצעות נציגיו הנבחרים. והדוגמא הנוכחית תוכיח: רוב הציבור מעוניין בגירוש ה"מסתננים" ובית המשפט שם מקל בגלגלי הממשלה המבקשת לממש רצון זה בכך שהוא פוסל את מדיניותה.

אבל – ואין מקום לעדן כאן במילים – ההצעות מציגות איום משמעותי על כל אחת ואחד מהקוראים. ישראל היא מדינה מרובת מיעוטים וכל אחד מאתנו – אם לא היום, אז מחר – חלק מהמיעוט. כולנו ב"קבוצת הסיכון" שעלולה להיפגע ממשטר שבו הכנסת, שמובלת על ידי הממשלה, תוכל לחוקק כאוות נפשה, ללא כל מגבלה, חוקים הפוגעים בזכויות האדם הבסיסיות ביותר, של פרטים ושל קבוצות. במה מדובר?

חוקים עתידיים עלולים לפגוע בכבוד האדם של מוחלשים כלכלית (ביטול או הגבלה של זכות השביתה של עובדים; פגיעה בקצבאות הנדרשות לקיום בסיסי); לפגוע בתקינות ההליך הדמוקרטי (מימון מפלגות בצורה שמעדיפה את המפלגות הגדולות; גימוד סמכויות של היועץ המשפטי לממשלה, וועדות הכנסת ומבקר המדינה); לפגוע בחופש הביטוי (צנזורה על אמנות; מגבלות על התקשורת; סתימת פיות של ארגוני החברה האזרחית); לפגוע בזכויות על בסיס מגדרי (הדרת נשים במרחב הציבורי הכללי ובצבא; פגיעה בזכויות של להט"בים); לפגוע בחופש מדת (חזרה לחקיקה של כפייה דתית בענייני שבת, כשרות ומעמד אישי); לפגוע בחופש לדת (בקואליציה אחרת, כמובן) ואפילו לפגוע בזכויות הרוב (חוק שדוחה גיוס חרדים ללא כל מגבלה משמעותית).

אינני בודה מליבי. כל הדוגמאות הללו, מעט מזעיר, נמצאו בעבר או נמצאות כיום "על השולחן" ועלולות להתגשם. סביר להניח שהתרת הרסן תפתה את השותפים הקואליציוניים לממש את כוחם תוך פגיעה בשוויון, בחירות ובכבוד האדם של רבים מאתנו. לטווח ארוך תשתנה רמת התיאבון שלהם, שעד היום רוסן באמצעות הידיעה שיש שם, בגבעת רם, מי שבוחן אותם ועלול שלא להתיר התנהלות הפוגעת בערכי יסוד חוקתיים. מכאן ואילך, בהעדר איזונים ובלמים, הקואליציה "תמשול", קורצת לדעת הקהל שנסקרה בליל אמש.

חשוב להבהיר: על בית המשפט להגביל את התערבותו למקרי קצה בלבד שדגל שחור מתנוסס מעליהם. גם עליו מוטלת האחריות למנוע התדרדרות ביחסים שבין הפוליטי לבין המשפטי. ככלל, הכנסת איננה בלתי מוסרית או מתנגדת לזכויות האדם. עם זאת ברור שאינטרסים פוליטיים הם הכוח המניע המרכזי של חברי הכנסת. אנו חיים בחברה שסועה כרונית, על חולות נודדים. הזירה הציבורית סחופת סערות, מתנהלת בתוך משברים מתמשכים שיחדיו מלבים מלחמת תרבות. באווירה שכזו, החשש מפני הרגע המתלהם, הפופוליסטי, שבו מאבדים את האיזון הממלכתי ואת המחויבות לזכויות אדם – איננו חשש שווא.

הציבור בישראל מבין את הסכנה: למרות הדמגוגיה המתמשכת נגד ה"אימפריאליזם השיפוטי", 58% סבורים שאין לקחת מבית המשפט את הסכמות לבטל חוקים, ובהם רוב מצביעי "כולנו" (72%) ואפילו רוב מצביעי הליכוד (53%). כאשר נתניהו מקדם חוקים אלו הוא משחק לידיהם של מצביעים חרדים ומצביעי הבית היהודי, שזו העדפתם. כלל הישראלים נותנים אמון גדול יותר בבית המשפט העליון (55%) מאשר בכנסת (21%) ובכך הם מביעים דעה נחרצת נגד ההצעות הרעות.

הממשלה מבקשת לגזוז את מחלפות ראשיהם של חוקי היסוד בישראל, שהם פרקים מתוך החוקה שהבטחנו לעצמנו במגילת העצמאות. אם הכנסת תוכל להתעלם מהאמור בהם באמצעות רוב קואליציוני רגיל זו תהיה קבורת חמור של המשטר החוקתי בישראל. האם זוהי המתנה של הממשלה למדינת ישראל במלאת לה שבעים שנים?

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.