לשמר את יצר ההישרדות היהודי

שבעים שנה הן הרף עין בהיסטוריה של העם היהודי, שבשלושת אלפי שנותיו חווה רק רגעים קצרים של ריבונות מלאה ושגשוג לאומי. זיכרון השואה, והפרספקטיבה ההיסטורית, צריכים לטעת בנו לאורך מאות שנים ארוכות את תחושת האיום מפני הסכנה לקיומו של העם היהודי.

סבא רבה שלי, יהושע גרוס על שמו אני קרוי, נרצח בברגן בלזן בימים אלו, לפני 73 שנים. תמונתו מונחת על שלחן העבודה שלי, ובכל עת הוא מביט אלי בעיניו הטובות ומזכיר לי את פלא חיינו במדינה ריבונית ואת חובתנו היהודית לזכור ולשרוד. שבעים שנה הן הרף עין בהיסטוריה של העם היהודי, שבשלושת אלפי שנותיו חווה רק רגעים קצרים של ריבונות מלאה ושגשוג לאומי. זיכרון השואה, והפרספקטיבה ההיסטורית, צריכים לטעת בנו לאורך מאות שנים ארוכות את תחושת האיום מפני הסכנה לקיומו של העם היהודי ולקיום ריבונותו. השאיפה האנושית לנורמאליות מובנת, אבל לא מתאימה ליהודים ולמדינת ישראל בתקופה הזו. להקת השמאל המטורללת, שמשווה בין הנעשה בין מדינת ישראל היום לבין זוועות הנאצים ושיש בה גם קולות הקוראים שלא לחגוג את יום העצמאות, היא ההוכחה כמה מהר ניתן לאבד הקשר ופרופורציה כשמחפשים נורמאליות, וכמה מסוכן הדבר יכול להיות להישרדותנו.

היומיום, גם זה הישראלי המוטרף, שוחק את זיכרון השואה ומוראותיה. החיים הקטנים, הנורמאליים, של עבודה, משפחה, שגרה מטשטשים את הקונטקסט ההיסטורי בתוכה מתקיימת השגרה הזו. וטוב שכך. לא ניתן לחיות מתוך זיכרון מתמשך של כאב וזוועה. לא ניתן לחגוג את החיים תחת משא יהודי היסטורי של אלפי שנות סבל, ושל מיליוני נרצחי השואה, שניצבת כאנדרטה של רוע ואופל גם בדברי ימי העמים וגם מעל שנות הסבל של העם היהודי.

אבל בימי זיכרון, כמו אל מול דילמות ומשברים לאומיים, פיזיים אבל בעיקר ערכיים, בין כוכבי הצפון שלנו צריך להיות גם יצר ההישרדות הפשוט. ההבנה ההיסטורית החדה שקיומו של העם היהודי ויכולתם של יהודים לחיות בביטחון אינה מובנת מאליה. שיש אפשרות שיהודים יהפכו נרדפים במדינות בעולם גם היום. שקיומה של ישראל כמדינה יהודית ריבונית יעמוד, בעיני עמי האזור ואחרים בעולם  בסימן שאלה עוד שנים רבות, ואולי לנצח. אסור שיצר ההישרדות יעוור אותנו, שיגרום לנו להכשיר את הפסול והרע, אבל הוא צריך ללוות אותנו בקביעת מדיניות וקבלת החלטות לאומיות.    

השיח הציבורי בחודשים האחרונים, העושה שימוש תכוף בהשוואות בין פשעי הנאצים ועוזריהם הפולנים ובני העמים האחרים בשואה, לבין מדיניות ופעולות הממשלה או התבטאויות של פוליטיקאים בישראל מעיד על אובדן פרופורציה מוחלט. במטרה להעצים את הביקורת ולהציג את הפעולות הללו באור קשה, במטרה להשחיר את המעורבים בעשיה הזו, במטרה לזעזע או סתם ככלי דמגוגי זו, זוועות השואה הפכו לקנה מידה בו מודדים את ההווה. ההשוואות הללו מרדדות את השואה וגובלות בהכחשת היקפה ומעידות על אובדן דרך. ההשוואות הללו לא נובעות מחוסר הכרות עם ההיסטוריה של פשעי הנאצים בשואה. הן נובעות משקיעה בתוך בועה של אדישות לקונטקסט ולעובדה שהשואה הייתה שואת היהודית ומבצעיה ביקשו להשמיד את אחרון היהודים שחי על פני האדמה. הן מעידות על חוסר המודעות לחובת ההישרדות של העם היהודי תוך נכונות לשלם על כך מחירים גבוהים כשאין אפשרות אחרת.

זכה סבא יהושע שתמונתו תהיה תלויה בבתי צאצאיו הרבים בישראל. רבים ממיליוני היהודים שנרצחו בשואה, לא זכו אפילו לכך. הצו שלו ושל כל אלו שעלו בארובות, הומתו בבורות או מצאו את מותם בדרכים נוראות אחרות הוא שנשרוד, ושצו ההישרדות יעניק פרופורציה לחיינו כאן. שחיינו יהיו מלאים ושגרתיים, ראויים וערכיים אבל גם כאלו הנמדדים בצו ההישרדות.

פורסם לראשונה בארץ.