אחדות יהודית סביב שלחן הסדר

יש הקוראים להפרדה מלאה בין הדת והמדינה. אחד מהטיעונים של המצדדים בכך, הוא שהדבר רק יועיל לדמותה היהודית, ויאפשר ליצור מרחב יהודי ציבורי מבחירה ולא מכפיה. אלא שלהפרדה מלאה בין דת ומדינה יש גם מחיר כבד בכמה מהתחומים, שהבולטים שבהם, נישואין וגיור. מה אם כן שביל הזהב?

Flash90

בליל חג הפסח, נשב סביב שולחן הסדר לקריאת ההגדה ושאחר מצוות ומנהגי החג. יחד אתנו, יסבו לשלחן החג רוב מדהים של עם ישראל. סקרים שנערכים כמעט מדי שנה מעידים כי קרוב ל-100% מהיהודים בישראל חוגגים את ליל הסדר. הסקרים מלמדים שרוב גדול של החילונים (63%) חוגג את הסדר בדרך המסורתית, קריאת ההגדה וקיום מנהגיו השונים. ההיקף הגדול מאוד של יהודים שבוחרים לחגוג את הסדר הופך את הערב הזה (יחד עם יום הכיפורים) למוקד מרכזי, כמעט יחיד סביבו מתאחדים רוב מוחלט של היהודים בישראל. ללא כפיה, ללא הכתבה 'מלמעלה', ללא שמישהו מקיים קמפיין לעידוד סדרים משפחתיים', הישראלים פשוט בוחרים להתחבר למסורת היהודית, ולציין את היותו של ישראל לעם, בדרך המסורתית וכפי שעשו זאת אבותיהם מימים ימימה.

הנתונים הללו, מעוררים שוב את השאלה המעסיקה רבנים, פוליטיקאים ואנשי משפט עברי מעת הקמתה של המדינה והיא, האם לחקיקה הדתית יש תוחלת והיא משיגה את תכליתה, או שמא נזקה עולה על תועלתה. המחייבים את החקיקה הדתית, הכופה באמצעות חוק של המדינה מצוות דתיות, סבורים שבדרך הזו, ורק בדרך הזו, אפשר להפוך את המדינה ליהודית יותר, ולהביא יותר יהודים לקיים כמה מצוות בבחינת 'מתוך שלא לשמה, יבוא לשמה'. המתנגדים לחקיקה דתית, ביניהם גם חוקרים אנשי משפט עברי יראי שמים, ואף רבנים סבורים כי במקרים רבים, החקיקה הדתית, לא רק שאינה הופכת את ישראל ליהודית יותר, אלא היא אף מביאה לתוצאה ההפוכה ובגלל הכפייה הגלומה בה, היא מרחיקה יהודים מיהדותם ומציגה את היהדות באור שלילי.

אחד החוקים שהוא דתי במובהק, ועל כן שנוי במחלוקת הוא חוק חג המצות (איסורי חמץ), האוסר על בעל עסק להציג חמץ בפרהסיה במהלך ימי הפסח, ומטיל קנס על העושה כן. האם החוק מרבה טוב או גורם לניכור? נתונים מסקר שביצע המכון הישראלי לדמוקרטיה, שופכים אור נוסף על הסוגיה. על פי הסקר רוב גדול שי היהודים בישראל כ-63% אומרים כי יקפידו לאכול רק אוכל כשר לפסח גם כאשר יהיו מחוץ לבית. לעומת זאת, רוב דומה סבור כי אין לכפות את איסור החמץ על מסעדות ובתי עסק.

נתונים דומים, של פיצול משמעותי ביחס החיובי אל היהדות ומצוות מרכזיות בה מחד גיסא וביחס שלילי וביקורתי לחקיקה שכופה קיום מצוות או הימנעות מאיסורים, מטעם דתי, באמצעות חוק של המדינה מאידך גיסא, מאפיינים סקרים שנערכו במרוצת השנים בנושאים כמו שמירת שבת, נישואין, כשרות ועוד. ברבים מהם, למרות הבחירה האישית של יהודים בישראל לשמור על המסורת, יחסם לחקיקה דתית שלילי וביקורתי. במקרים רבים הם גם מצהירים שהחקיקה הדתית רק מרחיקה אותם מהיהדות, כלומר, מזיקה ליהודיותה של המדינה.

בשל כך, יש הקוראים להפרדה מלאה בין הדת והמדינה. אחד מהטיעונים של המצדדים בכך, הוא שהדבר רק יועיל לדמותה היהודית, ויאפשר ליצור מרחב יהודי ציבורי מבחירה ולא מכפיה. אלא שלהפרדה מלאה בין דת ומדינה יש גם מחיר כבד בכמה מהתחומים, שהבולטים שבהם, נישואין וגיור. מה אם כן שביל הזהב? על השאלה הזו נשתברו קולמוסים רבים, אבל לאחר שבעים שנה, דומה לי כי הקו המנחה צריך להיות שימור החיבור בין הדת והמדינה רק בנושאים האקוטיים ביותר, שבת, גיור ונישואין וגירושין, והותרת שאר הנושאים לבחירתם של היהודים במדינה.

בסיפור המפורסם על סנגורן של ישראל, הרב לוי יצחק מברדיצ'ב, אף יהודי לא הסכים למכור חמץ בפסח, גם כאשר יכול היה להרוויח מכך ממון רב. נכון, התקופה מורכבת יותר, וכנראה שהיום היה קל יותר למצוא יהודים שיוותרו על מצוות החג בעבור חופן דולרים. ועדיין, כפי שמראים הסקרים ומראה המסורתיות הישראלית שהולכת ומתבססת, רוב גדול של היהודים בוחר במסורת אבותיו, ומחובר אליה בעבותות, גם ללא קביים של חוק כזה או אחר. אני תפילה שכשם שליל הסדר נחגג ברוב עם על ידי רוב העם, גם מצוות אחרות יזכו לחיבור כל כך חזק ומשמעותי וכוח האחדות של ליל הסדר יקרין גם על שאר השנה.

פורסם לראשונה בשבתון.