נתניהו איננו סוקרטס

הוא מעיד על עצמו כי הקדיש את חייו לשירות המדינה ולקידום טובתה על פי השקפתו. זו עדות אמת ועל כולם להודות בכך. הוא סבור, כסוקרטס, שנעשה לו עוול. ואולם, בניגוד ליווני אציל הנפש, במאמציו להיחלץ מאימת הדין הוא נופח רוח רעה בגחלים הלוחשות המאיימות למוטט את אמון הציבור בשלטון החוק. כאשר נתניהו מאשים כי מערכת אכיפת החוק "תופרת לו תיק" הוא מעדיף את האינטרס האישי שלו על פני טובת המדינה.

רכבת "שלטון החוק", האמורה להוביל להכרעה משפטית בפרשיות נתניהו, עצרה השבוע את מסעה, לרגע דרמטי, בתחנת "המלצות המשטרה". היא בדרכה לתחנות הבאות, "הפרקליטות", "היועץ המשפטי לממשלה", ואולי גם תגיע לתחנה הסופית – "בית המשפט". אין לדעת מה תהיה תוצאת המסע המפותל, הן במישור המשפטי והן במישור הפוליטי. אך דבר אחד ברור: על הרכבת מופעלים כוחות רבי עוצמה – מימין ומשמאל - המבקשים להפילה מהמסילה ולסכל את פעולתו התקינה של שלטון החוק.

בימין, השר יריב לוין, משפטן בהשכלתו, קובע כי המלצות המשטרה הן "מהלך בזוי לביצוע הפיכה שלטונית נגד רצון הבוחר". אין זו אמירה מתלהמת של מפגין בכיכר העיר, אלא התקפה מתוכננת של בכיר ברשות המבצעת שמאשים את מערכת אכיפת החוק בתכנון הפיכה. אם הוא צודק – מקומם של המפכ"ל וצוותי החקירה בכלא; אם הוא טועה – מקומו שלו, ושל המאשימים מסוגו, מחוץ לכל תפקיד ציבורי.

בשמאל, מאמר המערכת של "הארץ", קובע כי "השורה התחתונה בשתי הפרשיות חד משמעית ואינה מותירה מקום לספק: הראיות ... מצביעות על ביצוע עבירות השוחד". כמה מהכותבים ב"הארץ" מאיימים על היועץ המשפטי לממשלה כי "הוא יצטרך להיות מתאבד שיעי כדי לסגור את שני התיקים הללו" וכי "הדרך לכיסא בבית המשפט העליון לא יכולה לעבור דרך מתן שירותים למשפחת נתניהו".

הדוברים בקקפוניה התקשורתית והפוליטית אינם מכירים את הראיות, אך מדברים בפסקנות מחרידה. הצד השווה לכולם הוא זלזול עמוק בהליך הבירור העובדתי והמשפטי, כנהוג במדינת חוק, ואי אמון במוסדות המוסמכים לבצעו. לשיטתם, מטרתו של ההליך היא אך ורק לאשר את מה שברור מלכתחילה לכל אחד מהצדדים, בהתאם להעדפתו הפוליטית ובלי קשר לראיות. אלו גם אלו חותרים תחת שלטון החוק.

מנקודת הראות של מי שחפץ בשמירה על שלטון החוק, אנו מתנהלים כבתוך טרגדיה יוונית, שסופה הרע ידוע מראש. בטרגדיה היוונית מככבת, כידוע, מקהלה, שאמורה להעביר לצופים מידע אובייקטיבי-עובדתי ומסר דידקטי. אצלנו, למרבה הצער, המקהלה הציבורית ממלאת תפקיד הפוך: היא מספקת מידע מוטה השקפה פוליטית (שאיננה רלבנטית לסוגיה), והמסר שלה – דה-לגיטימציה לרשויות המוסמכות – הוא הרסני מבחינה חינוכית.

אכן, אם היועץ המשפטי לממשלה יבחר לאמץ את המלצות המשטרה, מקהלת הימין תחרוז את שמו עם "הקרן החדשה", "בית המשפט של מרץ" ושאר עוכרי ישראל. אם יבחר שלא לאמץ את ההמלצות, מקהלת השמאל תאשים אותו בפחדנות ובבגידה בתפקידו למען מי שמינה אותו למשרתו הרמה. כך או כך – טרגדיה עם מקהלה שקרית.

האדם הסביר חייב לשלול תיאוריות קונספירציה משני הצדדים: כמה נלעגת הטענה מימין כי מערך החקירות המקצועי של משטרת ישראל, והמתנחל לשעבר העומד בראש הארגון, פועלים מתוך מטרות פוליטיות עלומות נגד ראש הממשלה. וכמה נלעגת הטענה משמאל, המוציאה אלפים מוסתים לרחובות, כי היועץ המשפטי לממשלה מעכב את החקירה, כאשר ברור כשמש שההתעקשות על העמקת החקירה היא שהולידה פרשיות נוספות ועדויות נוספות.

ואם ביוון עסקינן, הבה ניזכר בסוקרטס: בשנת 399 לפני הספירה, נדון הפילוסוף היווני למוות בגין הפצת השקפותיו. עמדה לפניו האפשרות המפתה להימלט מהכלא ולהציל את נפשו. הוא סירב ושתה את כוס התרעלה משום שסבר שהציות לחוקי המדינה חשוב מגורלו של היחיד, גם כאשר החוק נוטל את חייו ללא הצדקה.

נתניהו איננו סוקרטס. הוא מעיד על עצמו כי הקדיש את חייו לשירות המדינה ולקידום טובתה על פי השקפתו. זו עדות אמת ועל כולם להודות בכך. הוא סבור, כסוקרטס, שנעשה לו עוול. ואולם, בניגוד ליווני אציל הנפש, במאמציו להיחלץ מאימת הדין הוא נופח רוח רעה בגחלים הלוחשות המאיימות למוטט את אמון הציבור בשלטון החוק. כאשר נתניהו מאשים כי מערכת אכיפת החוק "תופרת לו תיק" הוא מעדיף את האינטרס האישי שלו על פני טובת המדינה.

במובן עמוק, המרדת הציבור נגד הלגיטימיות של מערכת אכיפת החוק היא מעשה חמור יותר מהנטען כלפי ראש הממשלה בהמלצות המשטרה. לא צריך להיות פילוסוף יווני כדי להבין זאת.

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.