שיח השחיתות - לא רק שאלה של חוקי ולא חוקי

בפרשות שחיתות בולטות שהתעוררו בשנים האחרונות בישראל נשמעו תכופות טענות, לפיהן לא היה כלל מקום לפתיחה בחקירה; ומכאן גם, לשיטתם של הטוענים, כי אין דופי בהתנהגות שהיא מושא החקירה. אולם לנו, לאזרחיות ולאזרחים, אין כל סיבה לאמץ את הגישה הצינית והמינימליסטית, הנוחה לפוליטיקאים ולמי שמבקשים לשאת חן בעיניהם, לפיה ניתן לפעול באופן "כשר אבל מסריח"

בפרשות שחיתות בולטות שהתעוררו בשנים האחרונות בישראל נשמעו תכופות טענות, לפיהן לא היה כלל מקום לפתיחה בחקירה; ומכאן גם, לשיטתם של הטוענים, כי אין דופי בהתנהגות שהיא מושא החקירה. לעתים עולות תיאוריות קונספירציה, בין אם על-ידי "גיבורי הפרשה" ובין אם על-ידי שוחרי טובתם (עורכי-דינם ומקורביהם), לפיהן מקור החקירה הוא רדיפה פוליטית, או כי החוקרים מונעים מאמביציות אישיות ונוהגים בצורה לא הוגנת. טענה נוספת הנה כי החשוד בשחיתות פעל בהתאם לחוק. פרופ' משה נגבי שהלך לעולמו לפני כשבוע, הסביר למשל במאמרו האחרון, כיצד משתמשים בטיעון כי לקיחת שוחד לעובד ציבור מתקיימת רק אם עובד הציבור נתן משהו בתמורה. כך, מכפיפים חשודים בעבירות את עצמם לחוקים שהם מגדלים באוויר.

סוג אחר של טענות נוגע לטיבן השולי והזניח לכאורה של העבירות המיוחסות לנאשם, ולפוטנציאל ההרסני שיש לעצם קיום החקירות על המשילות והדמוקרטיה. מדובר רק "בפגם אסתטי או טעות אנוש שאינה מצדיקה ביקורת ציבורית כה נוקבת ודרישה לנשיאה באחריות". במקביל לכך, פוליטיקאים, אנשי רוח ורבנים מנסים לשכנע את הציבור כי עולם הנורמות המחייב אישי ציבור הוא זה של הנורמות החוקיות ואולי אפילו הפליליות בלבד. כלומר, השאלה היא לא האם ראוי שפוליטיקאי יקבל טובות הנאה או ייסע על חשבון בעלי אינטרסים לחופשה, אלא האם מדובר בעבירה פלילית והאם כבר הוגש כתב אישום בנושא. התוצאה המצטברת היא שרובו ככולו של הדיון הציבורי בפרשות השחיתות האחרונות - מאולמרט ועד נתניהו, נסוב סביב השאלה האם היה מקום לפתוח בחקירה נגד החשוד, והאם ההתנהגות שנמצאת בלב הסערה הציבורית מהווה עברה פלילית.

כך, דווקא אישי ציבור הצריכים לשמש דוגמה ומופת, משחקים בשדה המשפטי והדיון הציבורי כולו סובב סביב השאלה - האם יוגש כתב אישום ובאילו עבירות.

אולם לנו, לאזרחיות ולאזרחים, יש סיבה להרחיב את הדיון מעבר לשאלת החוקיות. אין לנו כל סיבה לאמץ את הגישה הצינית והמינימליסטית, הנוחה לפוליטיקאים ולמי שמבקשים לשאת חן בעיניהם, לפיה ניתן לפעול באופן "כשר אבל מסריח". יתרה מכך, הדיון המשפטי שמציעים לנו החשודים בשחיתות ותומכיהם, מתקיים במצב בו רוב המתדיינים אינם בקיאים בדין הקיים, בלי שהמסכת העובדתית השלמה פרוסה בפניהם ותחת הרצון לגונן או להאשים פלוני או אלמוני. כאמור, דיונים כאלה גם גולשים לעתים לטענות מופרכות על מערכת אכיפת החוק ולא על החשודים ומעשיהם. במקום לדבר על שאלת הראוי, נוצר שיח שרוב האזרחים שאינם משפטנים ואינם נחשפים לחומרי החקירה, אינם יכולים להכיל.

 נקודת המוצא לדיון צריכה להיות שונה. פוליטיקאים בדמוקרטיה הם קודם כל משרתי כלל הציבור. הם חייבים לפעול כנאמני הציבור: לשוות לנגד עיניהם את טובת הציבור ולעשות כמיטב הבנתם ויכולתם לקדמה. הם מצויים כל העת, לא רק בשעת ההכרעה בקלפי, תחת עינו הבוחנת של הציבור ועליהם להוכיח לו כי הם ראויים לאמון שניתן בהם. האמון הזה אינו נתון להם רק מעצם היותם נבחרים ואין הם מוחזקים כמי שראויים לו. זהו אמון שיש לעבוד כדי להשיגו, ושחייבים להרוויח אותו ביושר.

לכן,לא די בכך שנבחר ציבור לא הורשע כדי שייהנה מאמון הציבור. לא כל התנהגות חוקית היא גם התנהגות ראויה. עובד הציבור, בין אם נבחר ובין אם ממונה, אינו ראוי לאמון הציבור גם כאשר תיק חקירה בעבירה של שחיתות נסגר נגדו משום שאין די ראיות להאשימו בפלילים אך התמונה העולה ממנו מצביעה על קשרים מפוקפקים שלו עם גורמי פשע, יחס בלתי ראוי לנשים או  יחס מזלזל שלו לכספי ציבור . הדבר בולט במיוחד גם בזיכויים מחמת הספק בלבד. הדין הפלילי הוא קשיח, אך בשום הקשר אחר בחיים, איננו דורשים הוכחה מעל ספק סביר, מה שקרוב לוודאות מוחלטת. כאשר איש ציבור מזוכה מן הפשע של לקיחת שוחד כי נותר ספק סביר באשמתו, אך מניתוח הכרעת הדין ניתן במאזני שכל ישר להעריך כי סביר יותר שלקח שוחד מאשר לא לקח – נשאלת השאלה האם ראוי הוא לאמון הציבור?

לגיטימי וחיוני שדיון ציבורי יתחשב, בזהירות המתבקשת, גם באישיותו הציבורית של איש הציבור ובמה שאורחותיו , בעיקר במרחב הציבורי, עשויות ללמד על תפקודו הציבורי. זאת ועוד, מבחינת הציבור מתבקש יישום של זהירות מניעתית. כלומר איתור מוקדם הן של נטיות מסוכנות, והן של דפוסי התנהגות שמזיקים לציבור, גם אם הם חוקיים.  

הדיון המשפטי-פלילי סביב חקירות שחיתות שלטונית, מביא לכך שהשיח נהיה פוליטי-מחנאי. הרי אם נפסול את מי שדרכו הפוליטית היא דרכנו, או את מי שמייצג את המחנה שלנו ואת האינטרסים שלו, אנו עלולים לקבל את מועמד המחנה היריב. אך כשזה קורה, על כל אדם המשתייך למחנה שבו נמצא חשד לשחיתות, לשאול ביושר האם בעולם שבו מפלגת שלטון הולכת לבחירות ללא מצע - ההבדלים האידאולוגיים הם כה משמעותיים עד שמוצדק להקריב את טוהר המידות והיושרה הציבורית? זאת ועוד, אם מדובר במי שאינו ראוי לאמון, במי שלא ניתן לסמוך על מילה שלו משום שהמלים נועדו רק להשיג תמיכה והמשמיע אינו מייחס להן כול חשיבות, מה בצע יש בתכנית הפוליטית שלו? שהרי נגלה שמי שדין נצרים הוא דין תל אביב עבורו, מוסר את נצרים לפלשתינים, ללא הסכם או הבנה מוקדמת, וגם מחריב אותה. שלישית,  צריך לתהות: מה לגבי הרעיון של היה מחננו טהור? האם נרצה לאחוז בשלטון בכל מחיר, גם בהתקיים אפשרות שראש המחנה שלנו מושחת? ואם כן - מה זה אומר עלינו - הגם אנחנו במושחתים?

פורסם לראשונה בדה-מרקר.