חוק שובר שוויון

החוק להסדרת מימון ציבורי, שאושר במליאת הכנסת אתמול, מכוון אמנם לתכלית ראויה של הקטנת השחיתות הציבורית אך נוסח באופן עקום ומזיק. החוק יוצר שתי קטגוריות של מתמודדי פריימריז ומפלה ביניהן, והלכה למעשה מחזק את הסיכוי של חברי כנסת מכהנים להמשיך ולהיבחר, על חשבון מועמדים חדשים פוטנציאליים

מליאת הכנסת אישרה אתמול חוק המסדיר באופן תקדימי מימון ציבורי למועמדים המתמודדים בפריימריז, ומטיל איסור על חברי כנסת לגייס תרומות לקמפיינים האישיים שלהם. לפי מקדמי החוק, מימון ציבורי כזה ימנע את ניגוד העניינים העלול להיווצר בין נבחרי ציבור לבין אזרחים שתרמו להם ובכך יתרום להקטנת השחיתות הציבורית. תכלית ראויה לכל הדעות, אך הדרך שגובשה עקומה ומזיקה.

ראשית, ראוי לערער על הנחת היסוד הכמעט-אקסיומטית, לפיה תרומות של אזרחים הניתנות למועמדים בפריימריז מהוות עיוות זועק של ההליך הדמוקרטי והן פסולות מכל פסול. זוהי הנחת יסוד שגויה. סכום הכסף שמועמד בישראל רשאי לקבל מתורם יחיד אינו גבוה עד כדי שייווצר חשש לניגוד עניינים, ועומד על כ-11,000 ש"ח. סכומים גבוהים בהרבה אפשר לגייס בפריימריז לתפקיד יו"ר המפלגה, אך משום מה, החוק הטרי כלל לא חל על התמודדויות מסוג זה. בנוסף, התרומות מדווחות ושקופות לכל: מבקר המדינה מפקח עליהן וכל אזרח יכול לעיין בשמות התורמים ובסכומי הכסף שניתנו. כפי שהעיר כאן לא מזמן אבי בן בסט, איסור גורף על תרומות פרטיות עשוי להוביל דווקא להגדלת השחיתות.

הכשלים המרכזיים של שיטת הפריימריז נעוצים דווקא במה שנמצא מתחת לפני השטח: בפעילות המזיקה של קבלני קולות, בשיטות פסולות לגיוס מתפקדים ובהעסקה של מקורבים במשרות ציבוריות תמורת תמיכה פוליטית - ולאו דווקא בעניין גיוס תרומות. כדאי גם לקחת בחשבון שהאיסור המוחלט על חברי כנסת מכהנים לגייס תרומות להתמודדות בפריימריז מחסל את האפשרות של מי מהם לצאת בקמפיין של מימון המונים: גיוס סכומי כסף קטנים מאלפי אזרחים, במקום סכומי כסף גבוהים ממעט תורמים. בכך, החוק גודע ערוץ מרכזי של השתתפות פוליטית חיובית.

אבל גם אם נסכים להנחת היסוד לפיה תרומות לנבחרי ציבור הן דבר פסול וכי המזור לכך הוא מימון ציבורי, הרי שהמנגנון המוצע בחוק החדש גובל באבסורד וגורם לפגיעה חמורה בשוויון ההזדמנויות. החוק יוצר שתי קטגוריות של מתמודדי פריימריז ומפלה ביניהן. מתמודדים שהם חברי כנסת מכהנים יקבלו מימון מלא ובלתי מותנה של מאות אלפי שקלים, בעוד מועמדים חדשים יגייסו תרומות או יסתכנו בלקיחת הלוואה שתהפוך למענק – רק במידה ויצליחו להיבחר לכנסת. חוסר שוויון כזה זועק לשמיים. גם כך יש לחברי הכנסת המכהנים יתרון מובנה עצום: הם נהנים ממוכרוּת ציבורית, יש להם שלושה עוזרים פרלמנטרים, רכב, עמודי פייסבוק המתופעלים מתקציב הקשר לבוחר ונגישות גבוהה למשאבים. מניתוח שערכנו במכון הישראלי לדמוקרטיה עולה שבבחירות מקדימות שנערכו בעשור האחרון במפלגות הליכוד, העבודה וקדימה, 83% מהמועמדים שהתמודדו בעת שהיו חברי כנסת מכהנים נבחרו מחדש. הצעת החוק צפויה אפוא רק להעצים עוד יותר את היתרון הקיים ממילא של מועמדים מכהנים ולמנוע מאנשים טובים להתפקד למפלגות פריימריז ולהתמודד. אם נאמר זאת ביתר בוטות: יוזמי החוק סידרו לעצמם התמודדות בתנאים נוחים יותר תוך שהם מרחיקים יריבים חדשים, ופוגעים בשוויון, בתחרותיות וברִענון הנחוץ בשורות נבחרי הציבור.

החוק החדש מזיק, בזבזני ואי שוויוני. אם רצו היוזמים באמת להילחם בשחיתות ולאסור על תרומות פוליטיות למתמודדים, היה עליהם לעשות זאת תוך החלת מנגנון מימון זהה לכלל המועמדים, מכהנים וחדשים. ברור שבמנגנון כזה יש סכנה לבזבוז אדיר של כספי ציבור, ולכן יש למצוא פתרון שימנע בזבוז כזה, למשל הגבלת מספר המועמדים במפלגה. אך הדבר הנכון ביותר בכדי לעודד השתתפות פוליטית רחבה ולתמרץ מפלגות המקיימות הליכים דמוקרטים, הוא שהמדינה תתגמל את המפלגות המקיימות תהליכים אלו. יש לזכור - פריימריז עולים הרבה כסף לא רק למועמד היחיד אלא גם למפלגה. לא יזיק גם לממן מפלגות מגוונות המשלבות נשים או מיעוטים. חיזוק המפלגות הדמוקרטיות הוא אינטרס מובהק של דמוקרטיה ייצוגית מודרנית - זהו הדבר הדחוף לטפל בו.

פורסם לראשונה ב"הארץ".