חופש לפרט ולא הדרת נשים

הצבא מוכן להתחשב באמונות הפרטיות של החיילים הדתיים, אבל הוא הולך ומצמצם את סובלנותו כלפי ניסיונות להשליט על כלל המערכת הצבאית את אמונותיהם. דומה שזה המפתח שצריך להנחות את הצבא גם בעתיד, לעימותים שמן הסתם עוד יבואו: התחשבות מקסימלית באמונות ותפישות החייל הדתי, כל עוד אלה אינן פוגעות בשאר חבריו וחברותיו ליחידה – לצד התנגדות מוחלטת לכך שאותן אמונות יכתיבו את הנורמה הכלל-צה"לית.

בשנים האחרונות אנו עדים לסערות חוזרות ונשנות סביב 'פקודת השירות המשותף' בצה"ל. רק בשבוע שעבר דאגו כמה מרבני הציונות הדתית להעלות שוב את הנושא בפגישתם עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו. העימות סביב הפקודה נוצר בשל שילוב בו-זמני של שני תהליכים חברתיים, שיצרו התנגשות הדדית: מצד אחד, עליית משקלם של החיילים הדתיים בצה"ל, וביניהם גם כאלה המקפידים על הפרדה מגדרית מוחלטת. מנגד, בשני העשורים האחרונים גם עלה בהדרגה ובהתמדה משקלן של הנשים ביחידות הקרביות.

על רקע זה נוסחו בשנים האחרונות כמה וכמה גרסאות של 'פקודת השירות המשותף', שביקשו להסדיר את האופן שבו יוכלו נשים וגברים דתיים לשרת בכל זאת אלו לצד אלו. הגרסה הלפני אחרונה, שפורסמה בספטמבר 2016, כבר הלכה כברת דרך לקראת דרישות הדתיים. היא אמנם קבעה שבטקסים רשמיים לא תינתן לחיילים שאינם מעוניינים בשירת נשים אפשרות לוותר על הטקס, אבל אפשרה הימנעות כזו באירועי יחידה שאינם רשמיים. הפקודה גם מאפשרת לכל חייל דתי להימנע מכל פעילות עם בני המין השני, בכל מצב של "חשש סביר למגע גופני, לייחוד או לפעילות בלבוש חשוף". יתר על כן: חייל ששובץ ליחידה מעורבת אמור להישאל האם הדבר בעייתי מבחינת אורח חייו הדתי, ואם תשובתו חיובית – על המפקדים לשבצו ביחידה "מגדרית", כלומר כזו המורכבת מבני מינו בלבד.

עם זאת, לקצינים ולנגדים לא ניתנה אפשרות אוטומטית לסרב לשרת ביחידה מעורבת, מתוך ההבנה כי בעוד יש לאפשר זאת לחיילי החובה שלהם אין ברירה אלא לשרת - אנשי הקבע בחרו להיות שם מרצונם. לפיכך הצבא הוא שרשאי לקבוע עבורם היכן ישרתו.

לפני כשבועיים ויתר הצבא גם בנקודה זו. בפקודת השירות המשותף המעודכנת שפורסמה ב-12 בדצמבר, נקבע כי תינתן גם לקצינים ונגדים אפשרות לערער על הצבתם ביחידה מעורבת, "מתוך התחשבות באמונתו של הקצין או הנגד". אמנם, אין מחויבות אוטומטית לצבא לקבל את עמדת משרתי הקבע, אבל מנגד נקבע במפורש שהערעור יתחשב גם בעמדתו של הרב הצבאי הראשי, שמן הסתם יתמוך בבקשה לשירות ביחידה נפרדת.

למעשה, השיגו הרבנים כמעט את כל מבוקשם לגבי זכויות החיילים הדתיים. עיקר הכעס שלהם על עמדות הצבא מצוי אפוא במקום אחר. חלק מרבני הציונות הדתית מאמינים זה מכבר שהרפיון פשה בשורות צה"ל, והאתוס של מערכת החינוך הצבאית מושפע יותר מדי מרוחות ליברליות קיצוניות המנשבות בשוק האזרחי. אחת הדוגמות לכך, לכאורה, היא חשיפת החיילים לדילמות מוסריות בסדרות החינוך שהם עוברים, במקום להקנות להם אהבת הארץ ומוטיבציה קרבית. מתוך כך ביקשו הרבנים לדאוג לא רק לזכויות החיילים הדתיים, אלא גם לרוח הלחימה של כלל צה"ל ולעודד אותה, בהתבסס על אמונה דתית ומקורות הלכתיים ודתיים. לשם כך הוקם במסגרת הרבנות הצבאית 'ענף תודעה יהודית'.

את הפעילות הרבנית בכיוון הזה הצבא הולך ובולם בשנים האחרונות, לאור ביקורת גוברת והולכת שנשמעה כלפיה בשיח הציבורי. במלים אחרות: הצבא מוכן להתחשב באמונות הפרטיות של החיילים הדתיים ולאפשר להם לממש אותן, אבל הוא הולך ומצמצם את סובלנותו כלפי ניסיונות להשליט על כלל המערכת הצבאית את אמונותיהם. דומה שזה המפתח שצריך להנחות את הצבא גם בעתיד, לעימותים שמן הסתם עוד יבואו: התחשבות מקסימלית באמונות ותפישות החייל הדתי, כל עוד אלה אינן פוגעות בשאר חבריו וחברותיו ליחידה – לצד התנגדות מוחלטת לכך שאותן אמונות יכתיבו את הנורמה הכלל-צה"לית ביחס לנשים - למשל, בהימנעות משירת נשים, או מגיוס נשים ליחידות לוחמות.  

פורסם לראשונה ב"שבתון".