ישראל: בוכה או צוחקת?
השיחה הישראלית רוויה ביקורת עצמית נוקבת על "המצב". מוסיקת הרקע לחיינו הציבוריים היא מהז'אנר הדיכאוני; סימפוניה מתמשכת של "תוגת הישראליות". על רקע זה, מפתיע לקרוא את מדד הדמוקרטיה 2017: מתברר, שבמענה לשאלה מהו מצבה של ישראל, רק מיעוט קטן סובר שהמצב "רע" או "רע מאד". כשליש משיבים "ככה ככה", וכמחצית האזרחים מעריכים כי המצב "טוב" או "טוב מאד".
השיחה הישראלית רוויה ביקורת עצמית נוקבת על "המצב". מוסיקת הרקע לחיינו הציבוריים היא מהז'אנר הדיכאוני; סימפוניה מתמשכת של "תוגת הישראליות". על רקע זה, מפתיע לקרוא את מדד הדמוקרטיה 2017 של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שהוגש אתמול לנשיא המדינה: מתברר, שבמענה לשאלה מהו מצבה של ישראל, רק מיעוט קטן סובר שהמצב "רע" או "רע מאד". כשליש משיבים "ככה ככה", והקבוצה הגדולה ביותר, כמחצית האזרחים, מעריכה כי המצב "טוב" או "טוב מאד".
אין זו עדות חד-פעמית, תולדת מצב רוח רגעי או טעות בסקר: השאלה נשאלת מידי שנה, והגרף האופטימי נמצא בנסיקה מתמדת מרשימה. אם בשנת 2003 כשני שלישים היו פסימיים באשר למצב המדינה, כעבור חמש שנים המספר נחתך בחצי (34%), והשנה קבוצת רואי השחורות התדלדלה לכדי 16% בלבד. ומנגד קהילת האופטימיים, שמנתה בשנת 2003 רק 11% מהאוכלוסייה, הפכה להיות הפלח הדומיננטי, שכולל 49% מהציבור. הישראלים החליפו חברבורותיהם: משחור לוורוד.
הוורוד הופך להיות בוהק כאשר דנים במצב האישי. רק מיעוט זעיר (5%) חווה מצב אישי רע, חמישית מדווחים שהם "ככה ככה", והרוב המכריע (73%) אומרים שמצבם טוב או טוב מאד. לא זו אף זו: למרות שכמחצית הישראלים סבורים שהחיים בישראל קשים יותר מאשר ברוב מדינות המערב, רוב מכריע (81%) מצהיר שגם לו היה מקבל אזרחות אמריקנית או אזרחות של מדינה אחרת במערב לא היה מהגר מישראל. תיאוריית קורי העכביש של נאסראללה? הצחקתם את הישראלים. ה"צומוד" זה אנחנו.
האופטימיות איננה ביטוי של הדחקה קיבוצית המסרבת להסתכל למציאות בעיניים. גם מדדים בינלאומיים מדרגים את ישראל כמדינה יציבה מבחינה דמוקרטית, בהשוואה לכלל מדינות העולם, הנמצאת במגמת שיפור בחלק מהנושאים לאורך זמן. בתוך הקבוצה המכובדת של מדינות ה – OECD , שאליה היינו רוצים להשתוות, מצבנו פחות טוב, אף כי איננו גרוע כפי שאפשר היה לשער מהתלונות והבכי המתמידים. כשמביאים בחשבון את הלחצים המיוחדים המופעלים על ישראל עקב השכונה שבה היא מצויה והשסעים הכרוניים המאפיינים את החברה שלנו, מגיעים למסקנה חיובית באשר לחוסן הישראלי.
ובכל זאת: לא כל הנוצץ זהב. המחלוקת הבסיסית בדבר הזהות הראויה למדינה, חייה ובועטת. רבים סבורים שאין שיווי משקל נאות בין הרכיב היהודי לרכיב הדמוקרטי. כמחצית מהחרדים והדתיים-לאומיים סבורים שהמרכיב הדמוקרטי חזק מידי; בעוד שרוב החילונים (61%) והערבים (74%) סבורים שהרכיב היהודי חזק מידי. זוהי מחלוקת יסודית שהשלכותיה רבות: למשל, רוב גדול של החילונים (79%) סבורים שהדתיים משתלטים בהדרגה על המדינה והחברה ורבים מתוכם (55%) חוששים שלא יוכלו לשמור על אורח חייהם עקב כך. נתונים אלו ורבים אחרים מלמדים כי אנו בעיצומה של מלחמת תרבות.
האם ניתן לסמוך על המדינה שתדע לנווט את חיינו הלאומיים נוכח המחלוקות והשסעים? התשובה הרועמת שלילית. רוב הציבור איננו נותן אמון בכנסת, בממשלה ובמפלגות. גם היחס למוסדות אחרים – בית המשפט, האקדמיה, התקשורת, ארגוני זכויות האדם והאזרח – נגזר מהשיוך המחנאי - ימין (והדתיים) מול שמאל. היינו, הם אינם נתפסים כזירה אובייקטיבית לטיפול במלחמת התרבות.
התמונה הקיבוצית העולה ממדד הדמוקרטיה משקפת חברה מאנית – דפרסיבית. מדינה צעירה, עוד לא בת 70, שנמצאת בגיל התבגרות לאומי המתאפיין במצבי רוח משתנים, בסתירות פנימיות ובחוסר בטחון באשר לזהות. ובתוך כך בולטת לטובה העובדה שרוב מכריע בציבור, כשלושה רבעים, סבור שלמרות הבעיות הביטחוניות והחברתיות המיוחדות, סוג המשטר המתאים לישראל הוא דמוקרטיה.
האם זוהי עדות לתחילת המעבר מהתבגרות סוערת ומבולבלת לבגרות שקטה ויציבה?
פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.