"מדריך לחברה החרדית": מפה להבנת הציבור הכי משפיע בישראל
בנימין בראון ממפה את שדה הרעיונות והערכים של הציבור החרדי בישראל אך אי אפשר למצוא בספרו ניסוח שלם של האידיאולוגיה החרדית — פשוט מפני שאין אחת כזאת. התוצאה מקיפה ומעמיקה, גם אם היא סובלת מעודף מידע ופירוט יתר
ספק אם יש עוד חברה בעולם שיש בקרבה רכיב חברתי כל כך משמעותי בעבור חיי כל אזרחיה, כפי שהציבור החרדי משפיע על כלל החברה הישראלית. ספק גדול ממנו הוא אם יש עוד חברה בעולם כמו החברה הישראלית, שהגורם הזה רואה עצמו זר וחיצוני לחברה שממנה הוא יונק את משאביו ועוצמתו. והגדול בספקות הוא אם יש עוד חברה בעולם שיש בה כזה רכיב והיא אינה יודעת עליו כמעט דבר.
אני חושב שאין עוד חברה כזאת. התופעה החרדית הישראלית ייחודית רק לנו. זאת "חברת לומדים" במימון מדינתי מסיבי, בעלת עוצמה פוליטית כמעט בלתי מוגבלת, המוּנעת (עדיין) מאידיאולוגיה אנטי־מדינתית. ועם זאת, מעטים מכירים את תולדותיה, מקורותיה, הזרמים הגלויים והסמויים החורצים את פניה, המשברים והאתגרים שבפניה והאישים המעצבים את תודעותיה. בכל אלה מבקש "מדריך לחברה החרדית" של פרופ' בנימין בראון לעשות סדר, להציע מפה טופוגרפית למי שמבקש לנווט את דרכו בשדה החרדי הסמוך.
בראון הוא בר סמכא פורץ דרכים בתחום חקר החרדיות, שפירסם בעבר כמה ספרים ומחקרים חשובים בתחום. הוא מרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה (השותף להוצאת הספר). שנים רבות שהוא עוסק ביהדות החרדית ובעיקר ביצירה התורנית שלה. במדריך הזה, דומני, הוא מבקש לצאת ממעגל הסקרנים האקדמי אל הציבור הרחב.
הלוואי שכמה מהטקטיקנים והאסטרטגים הציבוריים בישראל יקדישו כמה ימים לקרוא את עבודתו היסודית. זה יכול לשפר מעט את היחס הסטריאוטיפי, המכליל והפשטני כלפי הציבור הכי דינמי והכי משפיע במדינה — לא רק בשל הפרשת החלה של נשות מנהיגינו, אלא בגלל ההשפעה העצומה של עולם התוכן החרדי על שכנו החילוני. "על אף הסתגרותה של החברה החרדית, נראה כי פריחה זו היא אחד הגורמים שהשפיעו בעקיפין גם על הרנסנס של לימוד התורה בחברה הישראלית הלא חרדית (ש)פנתה לסגנונות אחרים של לימוד, אך העוצמה של לימוד התורה החרדי היתה ללא ספק לנגד עיניה", כותב בראון.
מטרתו בספר זה היא "להעמיד דבר מה הקרוב ל'אני מאמין' כלל חרדי החוצה גבולות פנים מגזריים... בחינה של רעיונות וערכים (חרדיים) עשויה לסייע לנו להבין את ה'אחר' בתוכנו — ולא זו בלבד, אלא גם לאתגר אותנו, בני החברה שאינה חרדית, בבואנו לדון במוסכמות ובתפישות שלנו".
ליעד זה מגיע בראון בשמונה פרקים הנושאים על גבם את הקורא הסבלן מהרקע ההיסטורי להיווצרות החרדיות בעת החדשה, דרך מרחבי החסידים, הליטאים, החרדים הספרדים, הירושלמים והחוגים הקיצוניים; משם אל מעמקי האקטואליה; הלאה בסקירת מערכות על יחסם המורכב לציונות ולמדינת ישראל, העימות בין ההשקפה החרדית לתפישה הדמוקרטית; וכלה בסוגיה הכואבת של גיוס החרדים לצה"ל.
אין זה ספר קל לקריאה. למרות הצהרתו המוקדמת של המחבר כי הוא "מבקש לשרטט מפה של יער עבות" משום ש"רבים, רבים מדי, רואים את היער ושוכחים שהוא מורכב מעצים", לפעמים גם ביער שלו אפשר ללכת לאיבוד בגלל עודף מידע ופירוט יתר. הוא צודק באומרו כי "החרדים נתפשים כגוש אחד שחור וגדול שכולם בו אותו דבר", אף שאין הדברים כך כלל. ואולם, הכתיבה שלו יורדת לפעמים לפירוט לא רק של העץ הבודד ביער, אלא גם לטבעות בתוך הגזע עצמו — בפירוט גדול מדי, "דוסי" מאוד באופיו, של ייחוס, קשרי משפחה ואירועים מיקרו־מינוריים שאפשר היה לצלוח את הספר טוב יותר בלעדיהם.
אינטרסים ומסורות
מיהו חרדי, אליבא דבראון? האורתודוקסיה כולה היא פעולת תגמול אשר "התפתחה על רקע הצורך להגיב על הרפורמה, ההשכלה, החילון והציונות". חרדי הוא מי שמקבל עליו לכל הפחות את יסודות התפישה הבאים: קבלת עול מנהיגותם של גדולי התורה ואדמו"ריה, אמונה בהידרדרות האנושית המובנית בשל "ירידת הדורות", שמרנות הלכתית ושמרנות אמונית, שלילת המודרנה והחילון, הסתייגות מהציונות, סתגרנות והעמדת לימוד התורה ובניין עולם התורה כיעדים חברתיים עליונים. מכאן ואילך נטושה מלחמת כל וכל לא קטנה בין החרדים ובין עצמם, שכולה ניואנסים, התנהגויות ומנהגים, אינטרסים ומסורות, אגו ואמונות טפלות לא מעטות.
החברה החרדית העולה מתוך "המדריך" היא תמונת ראי לחברה הישראלית הכללית, זו שהוגדרה בזמנה על ידי לוי אשכול כ"שמשון הגיבור המסכן" — סינדרום של עוצמה ונעבעכיות שלובות זו בזו. "ככלל, החברה החרדית נעה בין שני דימויים עצמיים מקוטבים של חרדה מזה וביטחון עצמי רב מזה", כותב בראון. "מצד אחד היא אחוזה כל כולה בתחושה של פגיעות רבה, של עמידה מתגוננת אל מול יריב אימתני העומד עליה להכחידה; מצד אחר היא שומרת על תחושת עוצמה אדירה, ואף על תחושת עליונות ברורה הנובעת מהאמונה ש'דרך אבותינו'... לא תאבד לעולם". משמע: הם מפחדים מהישראלים והישראלים מפחדים מהם, ובסך הכל הם חרדים (מפחדים) ממחרידים (מפחידים).
אי אפשר למצוא בספר ניסוח שלם, קולח ורהוט של התיאולוגיה או האידיאולוגיה החרדית — פשוט מפני שאין אחת כזאת. "החברה החרדית אינה נוטה לפתח ספרות תיאולוגית שיטתית, המפרטת ומנמקת את אמונותיה וערכיה... הקורא או החוקר המבקש להכיר את תפישת העולם החרדית כמערכת מחשבה מגובשת, עליו לבנות אותה בעצמו מתוך הניסוחים הלא שיטתיים", לשון המחבר. הוא מלקט בספרו המון ניסוחים מהסוג הזה, ממיין אותם למדורי הספר השונים ומציג תמונה אמינה ומקיפה של התופעה החרדית מימיה הראשונים ועד ימינו האחרונים. הוא אוהב את מושא מחקרו, ולמרות הריחוק האקדמי של הכתיבה יש בה נגיעות אישיות מפרגנות. הוא מבין את מי התהום של התמורה שנכפתה על החברה החרדית בשל המודרנה, החילון, השואה והקמתה של מדינת ישראל, ומתאר באמפתיה את השינויים המשמעותיים העוברים על חברה זו כיום.
"בכאב, בחריקות, אך לא בהתרסקות. היא נעשית שונה ממה שהכרנו, אך לא עד כדי אובדן זהותה וערכיה הבסיסיים", כותב בראון. בתיאור משבריה של החרדיות במפגשה עם המדינה הוא מתאר את התזה המרתקת שלו (שאותה העלה בכתבים אחרים) ולפיה החרדיות הישראלית היא תנועת תחייה דתית. על כן המשבר והשינויים הפוקדים אותה אינם תחילת הסוף, אלא התמסדות וכניסה לשגרה שהן מנת חלקן של כל תנועות התחייה הדתיות המבקשות להתייצב ולהמשיך לעוד דורות רבים. ואם לסכם במלותיו: "אכן, הפרק הבא בתולדות היהדות החרדית נכתב בימים אלה ממש".
רשלנות ונחרצות
לעבודה כל כך מקיפה, מעמיקה ורצינית מסוגה כמו "המדריך" מגיעות עריכה לשונית והגהה קפדניות הרבה יותר. שמות נכתבים בשתי צורות שונות במרחק של שורה וחצי זה מזה. יש קצת יותר מדי טעויות כתיב בעבור ספריית אופקים של הוצאת עם עובד ועוד כמה רשלנויות לא ראויות שכאלה. זה לא מעלה ולא מוריד מחשיבות העבודה, אבל זה פשוט לא הגון כלפי המחבר והשקעתו.
מגרעת נוספת של הספר בולטת דווקא על רקע הזהירות המופלגת של בראון לאורכו ולעומקו של "המדריך", והיא קביעתו הנחרצת בדבר הגדרת רצח ישראל דה האן כרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל. הוא "נרצח בצאתו מתפילת ערבית בבית חולים שערי צדק בידי אנשי ארגון ההגנה, בהוראתה של רחל ינאית בן צבי", כותב בראון. במרבית המקורות הזכורים לי נטען כי דה האן נרצח בצאתו מתפילת המנחה (לא הבדל גדול, אך סמלי), ובכל המקורות הלא חרדיים שעיינתי בהם באחרונה לא נקבע בצורה כל כך נחרצת שמשפחת הנשיא בן צבי היא זו ש"הורתה" על הרצח אלא נעשה שימוש במונחים זהירים הרבה יותר כגון "ככל הנראה", "נטען כי..." ו"יוחסה ל...". האם ייתכן שכאן מבצבץ בראון האחר, היוצא לדרכיו העצמאיות מתוך הנרטיב החרדי?