מגמות ביחסי הציבור הערבי והמדינה

שנת 2017 מסתמנת כשנה לא פשוטה ביחסים שבין הציבור הערבי למדינה. מחקר חדש של מרכז גוטמן לחקר דעת קהל במכון הישראלי לדמוקרטיה, 43% מהאזרחים הערבים מעידים כי הרגשתם כלפי מדינת ישראל הפכה שלילית יותר בשנים האחרונות

שנת 2017 מסתמנת כשנה לא פשוטה ביחסים שבין הציבור הערבי למדינה. הריסת הבתים בקלנסווה בתחילת השנה והתקריות באום אל-חיראן (בינואר) ובכפר קאסם (ביוני) בהם נהרגו שני אזרחים ערבים ושוטר יהודי הובילו לאמירות ברחוב הערבי בנוסח "זו מדיניות שמזכירה את ימי הממשל הצבאי" או "אירועים כאלה מחזירים אותנו לאווירת אירועי אוקטובר 2000". אמירות כאלה מבטאות תחושת חוסר אונים בציבור הערבי לנוכח צעדי אכיפה – שרירותיים בעיניו – מצד הממשלה והמשטרה. לפי מחקר חדש של מרכז גוטמן לחקר דעת קהל במכון הישראלי לדמוקרטיה, 43% מהאזרחים הערבים מעידים כי הרגשתם כלפי מדינת ישראל הפכה שלילית יותר בשנים האחרונות.

היחסים בין מוסדות המדינה לציבור הערבי אמביוולנטיים. מצד אחד, הממשלה אינה יושבת בחיבוק ידיים ופועלת באופן עקבי לשיפור תנאי המחייה ביישובים הערביים במדינה. מאז הקמת הרשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי ב-2007 אישרה הממשלה שורה של תכניות חומש לטיפול ביישובים הערביים, לרבות יישובי הבדואים בנגב ויישובי הדרוזים והצ'רקסים בצפון. התכנית האחרונה מדצמבר 2015 – החלטה 922 – היא גם המפורסמת ביותר: הממשלה הקציבה 15 מיליארד ש"ח לשנים 2020-2016 לפיתוח של יישובים ערבים במגוון תחומים כגון חינוך, תחבורה, תעסוקה, תרבות ודיור. היישובים שנכללים בתכנית מוגדרים יישובי עדיפות לאומית.

מצד שני, בשנים האחרונות נידונו בכנסת שורה של יוזמות חקיקה שנתפסות בעיני הציבור הערבי כניסיון לפגוע במעמדו במדינה: חוק המואזין, חוק הנכבה, חוק לביטול המעמד הרשמי של השפה הערבית, וחוק הלאום (בגלגוליו השונים). חוק הלאום מציע לקבוע שהזכות להגדרה עצמית במדינת ישראל תהא שמורה רק לעם היהודי. בעוד רוב הציבור היהודי מקבל את הדברים כמובנים מאליהם, ראשי הציבור הערבי מרימים קול מחאה חריפה על הכוונה לקבע את זהותה של ישראל כ"מדינה יהודית". הטענה היא שמדינה דמוקרטית – גם אם לאומיותה נקבעת על פי הרוב – צריכה לשרת באופן שוויוני את קהילת האזרחים שחיה בתוכה, ולא קהילה אתנית או דתית מדומיינת שאיננה חופפת לקהילת האזרחים.

הציבור היהודי מצדו מודאג מתופעות שמתפרשות בעיניו בתור גילויי הקצנה ברחוב הערבי. באמצע יולי נורו ונהרגו שני שוטרים דרוזים במתחם מסגד אל-אקצא בידי שלושה צעירים, תושבי אום אל-פחם. ראשי הציבור הערבי גינו את הרצח וערכו ביקור תנחומים אצל משפחות ההרוגים. עם זאת הציבור היהודי היה מוטרד ממעשה ההרג, כמו גם מהלוויה הלילית ההמונית שנערכה באום אל-פחם לשלושת הצעירים, אשר הפכה עד מהרה למפגן כוח אסלאמי ופלסטיני.

אין ספק כי ברמה הלאומית יש אי-הסכמות מהותיות בין יהודים לערבים. על פי המחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, 67% מהערבים סבורים שלמדינת ישראל אין זכות להיות מוגדרת מדינת הלאום של העם היהודי. מנגד, 68% מהיהודים סבורים שאי-אפשר גם להרגיש חלק מהעם הפלסטיני וגם להיות אזרחים נאמנים למדינת ישראל. עם זאת, ברמה הבין-אישית היום-יומית היחסים בין יהודים לערבים פחות מתוחים, ובתחומים מסוימים הם חיוביים ממש. רוב היהודים (69%) והערבים (74%) ציינו כי הם עבדו או עובדים במקום עבודה מעורב, ורוב מוחלט בשתי הקבוצות – 90% מהיהודים ו-95% מהערבים – סבורים כי היחסים בין שני הצדדים היו טובים במקום העבודה. רוב היהודים (64%) גם מסכימים כי המדינה צריכה ליישם תכנית לצמצום הפערים בין המגזרים.

קיום יחדיו מחייב להקשיב לזולת, להבין את רגישויותיו ולכבד את זכויותיו הבסיסיות. במילים אלה סיכמה ועדת אור את מסקנותיה ב-2003. כאז כן עתה, שני הצדדים צריכים להסכים כי יש תחומים שבהם אין הסכמות, מתוך הבנה כי זוהי המהות האמתית של השיח הדמוקרטי בישראל.

המאמר פורסם לראשונה בליברל