המקום האפל שבו מתקבלות ההחלטות

ועדת השרים לענייני חקיקה הפכה בשנים האחרונות לזירה לחיסול חשבונות פוליטיים. המצב הנוכחי מחייב שינוי: הגבלת כמות הצעות החוק שיכול ח"כ להגיש, שקיפות בפעילות הוועדה ושימת דגש על איכות במקום על כמות - באופן זה נהפוך את הוועדה, ההכרחית כיום, לגוף המשלב פוליטיקה עם מקצועיות.

בשבוע שעבר הפכה ועדת השרים לענייני חקיקה פעם נוספת למוקדה של זירת התגוששות פנים קואליציונית - הפעם בין יו"ר הוועדה, השרה איילת שקד ליו"ר הקואליציה דוד ביטן. סיבת העימותים והסנקציות חוזרת על עצמה שוב ושוב – "אם לא תעביר את החוק שלי לא אעביר את החוק שלך". בסופו של דבר, הוחלט שלא להעלות אף הצעה בשל ההחלטה שלא להצביע על חוק איסור חקירת ראש הממשלה.

בשנים האחרונות ועדת השרים לענייני חקיקה הפכה למוקד עצמה פוליטי, שכן בה נחרץ גורלן של הצעות החוק הפרטיות ונקבע במידה רבה סדר היום הפוליטי והציבורי. מוועדה שבראשית ימי המדינה הייתה ועדה מקצועית של שרים בעלי השכלה משפטית, שביצעו מעין בקרת איכות על הצעות חוק ממשלתיות, הפכה הוועדה בשנים האחרונות לזירה לחיסול חשבונות פוליטיים.

האופוזיציה מחוץ למשחק בדרך כלל. סיכוייה של הצעת חוק המועלה על ידי חבר אופוזיציה לעבור בוועדה קלושים. אשר לחברי הקואליציה – נמצאה שיטה חדשה לאחרונה. במקום להתנגד להצעות החוק שלהם ולהסתכן בהעלבתם, פשוט מחליטים על דחית הדיון בהצעתם. זו דרך אלגנטית לרמוז לחבר הכנסת שעדיף לו לוותר על ההצעה.

תפקודה של ועדת השרים לענייני חקיקה מעורר דילמות מורכבות באשר למערכת האיזונים והבלמים בין הרשויות: מחד, מדובר בגוף ממשלתי שהפך לגיליוטינה להצעות החוק הפרטיות. מאידך, לאור ריבוי הצעות החוק הפרטיות, משמשת הוועדה מנגנון סינון לאלפי הצעות חוק פרטיות שחלקן הפך מכלי לקידום מדיניות לכלי פרסום לרעיונות ואג'נדות בתקשורת ובפייסבוק. זו גם הסיבה שאין מקבילה במדינות דמוקרטיות לגוף זה. ברוב המדינות עם שיטת משטר הדומה לישראל, הצעות החוק הן ברובן ממשלתיות ולכן נידונות בישיבות הממשלה השוטפות או בוועדות שרים מקצועיות.

היבט בעייתי נוסף הוא שיקולי הוועדה ומידת השקיפות של החלטותיה. דיוני הוועדה אינם חשופים לציבור, היא אינה נותנת טעמים להתנגדות להצעות חוק, ומפרסמת רק את השורה התחתונה של החלטותיה.

המצב הנוכחי מחייב שינוי. על מנת להקנות לפעולת הוועדה היבטים של הוגנות, ענייניות ושקיפות יש  להגביל, ראשית, את מספר הצעות החוק הפרטיות שכל חבר כנסת רשאי להגיש. לכאורה, זהו "עונש" לחברי הכנסת, אך כך יגבר הסיכוי שתשתפר איכות  הצעות החוק על חשבון הכמות. אין אף בית מחוקקים בעולם בו מועלות מאות רבות של הצעות חוק פרטיות בכל שנה. צמצום מספר הצעות החוק הפרטיות יטייב את דיוניה והחלטותיה של ועדת השרים לענייני חקיקה. כך, רק הצעות חוק רציניות – שנעשתה סביבן עבודת הכנה מעמיקה לה היו שותפים גורמים מקצועיים בממשלה ומחוצה לה, ונרקמו סביבן בריתות פוליטיות – יגיעו לדיון, שיהיה יסודי ורציני יותר.

בנוסף יש להגביר את השקיפות של עבודת הוועדה על ידי פרסום פרוטוקול מפורט של ישיבותיה, הנימוקים  להתנגדויותיה וכל חוות הדעת של משרד המשפטים והמשרדים הרלוונטיים. כך יוכל חבר הכנסת לדעת מה היה הבסיס להתנגדות להצעת החוק שלו והאם זו הייתה התנגדות עניינית או על רקע פוליטי. באופן זה נהפוך את הוועדה, ההכרחית כיום, לגוף המשלב פוליטיקה עם מקצועיות - במקום עוד זירה לחיסול חשבונות.  

פורסם לראשונה ב"מעריב".