אשמנו? בגדנו? / סולידאריות ישראלית

וידוי, במהותו, הוא אקט של חשיפה, ולכן בעל אופי פרטי במיוחד. ברגיל, אדם אינו מפיץ דיבתו רעה והווידוי נאמר בחביון התפילה הפרטית. אבל, כמה מפתיע, הווידוי שבתפילה מנוסח דווקא בלשון רבים: אנחנו אשמנו. הדבר משקף תודעה קבוצתית של המתוודה. החטא של האחד נזקף גם לחובת חברו – בבחינת ערבות הדדית או אחריות מיניסטריאלית של בני הקבוצה למעשים של הפרט. ימים נוראים לפנינו, והאחריות המשותפת הצרובה במסורת היהודית, היא מסודות ההצלחה של מדינת ישראל

השעון הלאומי מורה על "ימים נוראים", מועד של חשבון נפש. הביטוי החד לכך הוא בווידוי הקלאסי - "אשמנו, בגדנו, גזלנו" – שהוא הנושא החוזר המרכזי של תפילת יום הכיפורים. הווידוי, ביקורת עצמית שנוסחה קבוע מראש, מניח שתי הנחות מעוררות מחשבה:

ראשית, הביקורת העצמית – זה ברור – לא תיגמר בטוב, ולא תוציא אותנו עם דו"ח התנהגות נקי. הטקסט המוכתב מניח שאכן אשמנו ובגדנו וגזלנו – וכך הלאה על פי סדר א-ב. בסעיפי הווידוי אנחנו מצווים לביקורת עצמית בכל המישורים: בין אדם לעצמו, לחברו, לחברה ולאלוקיו. הווידוי מסתיים באמירה כוללת, קיומית, קשה: תעינו (בעצמנו) ותעתענו (אחרים). כביכול, האשמה והבגידה – כמו הנשימה, האכילה והשינה - הן מצב אנושי הכרחי, טבוע בנו. אין צדיק בארץ אשר לא יחטא.

שנית, וידוי, במהותו, הוא אקט של חשיפה, ולכן בעל אופי פרטי במיוחד. ברגיל, אדם אינו מפיץ דיבתו רעה ואכן הווידוי נאמר בחביון התפילה הפרטית, בשיברון לב. אבל, כמה מפתיע, הווידוי שבתפילה מנוסח דווקא בלשון רבים: אנחנו אשמנו. הדבר משקף תודעה קבוצתית של המתוודה. החטא של האחד נזקף גם לחובת חברו – בבחינת ערבות הדדית או אחריות מיניסטריאלית של בני הקבוצה למעשים של הפרט.

שני מאפיינים אלו - אשמה הכרחית, בלתי מותנית בעובדות, ואחריות הדדית – מעוררים התנגדות אצל אדם ליבראלי: כידוע, אדם חף, אלא אם כן הוכחה אשמתו. כיצד ניתן לקבוע א-פריורי, כלפי כל אחת ואחד, כעובדה, שהם בגדר מי שגזלו, העוו, זדו, הרשיעו? האם כאשר כל אחד מאתנו מביט בראי הוא רואה לץ, מורד, נואף, כפי שעולה מלשון הווידוי? וכך גם לגבי ההנחה השנייה: בעולם ליבראלי כל אדם אחראי למעשיו, אך רק למעשיו. אשמה קולקטיבית היא עניין מגונה. אם כך, האם הווידוי הוא דיבור ריק, במקרה הטוב, או אפילו צביעות והתחסדות, במקרה האחר?

הבנה נכוחה של הווידוי אפשרית מתוך תפיסת עולם ליבראלית קהילתנית שמתיישבת היטב עם המסורת היהודית. על פיה, הפרט המתוודה איננו אדם בודד הנוכח מול האל, אלא חלק מקבוצת זהות, ששיוכו אליה מהותי לו. כפי שניסיון החיים מוכיח, אנחנו מתייחסים לאחרים והם, מצדם, מתייחסים אלינו, מתוך ההקשר שבו אנחנו מתקיימים. אני לא רק פרט, אלא גם "ישראלי", "יהודי", "משפטן" וכיוצא באלה שיוכים קבוצתיים. הזיקות הקבוצתיות מסווגות אותי – לפעמים לשמחתי ולפעמים שלא לטובתי – באופנים שאינם תלויים במעשיי וברצונותיי. ההשתייכות לקבוצה איננה מוחקת את הפרט וייחודו, אבל היא מעשירה אותו בגוונים קיבוציים, בהתאם להקשר.

לשון הרבים של הווידוי משקפת תפיסה זו של המצב האנושי. ה"אני" עורך ביקורת לא רק על עצמו כפרט, אלא על מכלול הווייתו, במסגרתה הוא חלק, איבר, מקבוצת השתייכות. הווידוי מפנים אל התודעה הדתית את הקהילתיות, שממנה נגזרת ביקורת שהיא לא רק עצמית, אלא גם קבוצתית.

זהו ההסבר למנעד הרחב של המעשים הנתונים לביקורת. הווידוי עוסק במכלול ההתנהגויות האנושיות משום שההקשר הרחב של ההשתייכות של הפרט – במקרה זה, השתייכות ל"עם ישראל" – מחייב זאת. הקבוצה כולה, כעניין שבעובדה, יש בה גם רשעים, זדים ונואפים, ומכאן הווידוי.

האחריות המשותפת, הצרובה במסורת היהודית, היא מסודות ההצלחה של מדינת ישראל. בניגוד לחיצוניות הקוצנית-צברית שלנו, תוכנו מתוק: על פי מדד הדמוקרטיה כשלושה רבעים מהישראלים סומכים על ישראלי אחר שיבוא לעזרתם בעת צרה. זהו גילוי סולידאריות נדיר, שאיננו קיים במקומות אחרים. אכן, מי שהוא אח לאחריות הוא גם אח לצרה.

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.