זווית נוספת לתקרית הירי בחברון

מקרה החייל היורה בחברון מעלה לדיון מורכבויות רבות איתם חיילים נפגשים בשדה הקרב. מקרים כגון אלו מלמדים כי יש לבחון האם אכן ניתנים לחיילים הכלים להתמודדות עם מצבים כאלה ובזווית רחבה יותר את מחויבות צה"ל לקיום ושמירה על תרבות של אחריות מוסרית ומקצועית.

מאמר זה מבקש להביא זווית נוספת ביחס לתקרית הירי בחברון, במסגרתה תועד לוחם חטיבת "כפיר" יורה בטרוריסט המוטל על הארץ, וזאת לאחר שלכאורה נוטרל אותו פעיל טרור. מקרה זה מעורר דיון במספר רמות – חברתית, מוסרית, אנושית וכמובן משפטית. עד שלא יתבררו העובדות ביחס למקרה לא יהיה זה נכון לחרוץ את דינו של החייל בשום פלטפורמה, מכוח חזקת החפות ממנה הוא נהנה וגם כי בסופו של יום זה הדבר הבסיסי שמגיע למי שמגן עלינו ועל משפחתנו בגופו ותוך סיכון חייו. מכאן, בחרתי לקחת את התקרית הזו כנקודת מוצא לדיון בעל אופי כללי יותר.

כעקרון, לחימה היא אחד המצבים המורכבים ביותר שהנפש האנושית נאלצת להתמודד איתה, מכיוון שאדם נדרש לסכן את חייו ואף לנטול חיי אחרים. הדבר נוגד אינסטינקט בסיסי אנושי – הבא לידי ביטוי בציווי לא תרצח, או בחוקים מקומיים ובינלאומיים המהווים ביטוי פרטני לציווי זה.[1] על מנת להתמודד עם מצבי קיצון בלחימה – חיילים עוברים הכשרה במגוון תחומים, שניים רלוונטיים במיוחד לענייננו: ראשית, הכשרה מוסרית ומשפטית המעניקה לחייל כלים בכדי להבחין בין המותר לאסור בעת לחימה, ובאופן עקרוני יותר בין טוב לרע. אמנם, תחת ערפל הקרב קשה מאוד להבחין בין שני צידי המתרס, ולפעמים נראה שהם מתערבבים האחד בשני. עם זאת, מחובתה של כל מערכת, ובפרט ביטחונית, לייצר גבולות בין תחומים אלו ולהנחילה למשרתים בה. ההכשרה השנייה היא הכשרה מקצועית – הכוללת הטמעת תרגולות לגבי, למשל, הפעלת כלי נשק באופן כמעט אוטומטי, מבלי שיהיה צורך להקדיש לכך מחשבה. מטרתה של הכשרה זו היא לצמצם את השפעת רגשות הפחד או החרדה על שיקול הדעת.

הכשרות אלו מהוות כלי עזר קריטיים לכל חייל הנשלח לשדה הקרב, אבל הן לא פוטרות מהצורך להפעיל שיקול דעת שיאפשר לו לפעול בהתאם למה שנכון – בראי הצבא אשר שולח אותו – במצב של לחימה. בהתאמה, כל חייל נושא גם באחריות אישית, למרות הקושי לחרוץ גורלו של אדם בגין החלטה המתקבלת בשבריר שנייה ותוך סיכון לחייו. הסיבה העיקרית לכך היא שהחלטתו של צה"ל להיות גוף מקצועי עם אחריות ואתיקה מחייבת אותו לאכוף את כלליו על כל מי שמשרת בו. קיומה של אחריות נובעת גם מהחלטתה של מדינת ישראל לקבל על עצמה את הוראות המשפט הבינלאומי ההומניטארי המגביל את היכולת להרוג את מי שכבר יצא ממעגל הלחימה (אם הוא הרים את נשקו או מכיוון שהוא נפצע).

על רקע זה, אבקש להסיט כעת את הדיון מהחייל עצמו ולהתמקד בשיקול מערכתי העולה מהאירוע. שיקול זה הוא תפקיד המערכת בתוכה פועל החייל, ובפרט מפקדיו, במצבים מסוג אלו. כידוע, מפקד יכול להיות אחראי לפעולת פקודיו אם ידע או היה עליו לדעת שפקודיו מבצעים או עומדים לבצע פעולה המהווה פשע מלחמה. מחובה עקרונית זו נגזרת חובה לגישה אקטיבית הכוללת, למשל, "מישוש הדופק" בקרב פקודיו, שכן המפקד נושא באחריות לא רק על מה שהוא ידע, אלא גם על מה שהוא אמור היה לדעת.[2]

מכאן, חשוב לברר באמת האם פעולת החייל מהווה את הכלל או את החריג להתמודדות עם מצבים אלו בשטחים, ומהי העמדה הרשמית שבה צה"ל מעוניין לנקוט בה לעתיד לבוא. הדבר חשוב על מנת להעניק לחיילי צה"ל ודאות רבה יותר באשר לאופן הראוי בו יש לנקוט במקרים דומים, וגם כי עם ישראל זכאי לדעת באיזו מדיניות נוקטת המערכת האמונה על ביטחונו ושלומו.

אמנם, לפי הפרסומים בתקשורת עולה כי מפקדיו של החייל מגנים את פעולתו ואף ייתכן שיעידו נגדו, אבל הדבר לא פוטר מבחינה לגבי מה שהתרחש בטרם תקרית זו ארעה – בתדריך הפיקודי, בחדר האוכל של המחלקה, ובשאר המקומות בהם נמצא אותו החייל. שאלה רחבה יותר היא מהי השפעתה של הסביבה מחוץ לצבא – אם זה שרים בממשלת ישראל שדורשים שפעיל טרור לא ייצא בחיים מניסיון דקירה ומגנים את דברי הרמטכ"ל לפיהם לא נכון "לרוקן מחסנית על נערה בת 13 עם מספריים", או שיח שלעיתים גולש לאופי מתלהם ברשתות חברתיות או בקרב חוגים חברתיים בהם החייל לכאורה נטל חלק.

דיון לגבי החברה הישראלית בכללותה הוא דיון שלא ניתן למצות ברשימה זו. מכאן, בחרתי להאיר מחדש את חובת המערכת הביטחונית לפעול ולבחון את עצמה, לרבות ההקשר שבתוכו פעל החייל, ולא רק את חוקיות פעולותיו. ככלל, מערכת החקירות הצבאית של ישראל מתקדמת באופן יחסי, אבל כמו כל מערכת חקירות יש גם לה אתגרים עימם היא מתמודדת. אתגר רלוונטי הוא היקף האחריות, או קיום תרבות של אחריותיות,[3] בקרב בכירים בצבא ובמערכת הפוליטית. המחשה לכך היא העובדה שבעבר נפתחו לא מעט חקירות באשר לחשדות להפרות מצד חיילים בדרג הנמוך ביותר, ממש כמו בתקרית הירי בחברון, בעוד שאין הרבה חקירות המתייחסות לפעילות של דרגים גבוהים יותר. גם כאשר מגיעה הפרה לכאורה של המשפט הבינלאומי על ידי דרג פיקודי לטיפול משפטי, לרוב הטיפול נותר ברמה המשמעתית בלבד.

למען ההוגנות, יש לציין גם צדדים לחיוב במערכת החקירות בהיבט של אחריות מפקדים. לדוגמה, ניתן להתייחס אל צוות ההערכה העובדתית שהוקם בעקבות מבצע "צוק איתן", בראשות אלוף (מיל.) יצחק איתן, המציג מסקנות לא רק בדבר פעולות פרטניות לא חוקיות, אלא גם בנושאי מדיניות עקרונית אותה יש לבחון ומכוחה בוצעו פעולות הנחשדות כהפרה של המשפט הבינלאומי.

לסיכום, חשוב לזכור כי היבט חשוב, מעבר לאחריותו האישית של החייל היורה, הוא האווירה בקרב המפקדים בצה"ל והמדיניות אותה הם מנחילים לפקודיהם. החייל משרת במערכת אשר נושאת באחריות להכשירו וגם להפיק מסקנות באופן מערכתי במקרים בהם ישנו חשד לפעילות שאינה חוקית.