התכלית האמיתית בחוק הלאום

לקראת הדיון היום על חוק הלאום - האם באמת צריך להגדיר היום את המדינה כמדינת לאום יהודית? וכי איזה מדינה הוקמה בדיוק ב- 1948?

יריית הפתיחה לתהליך חקיקת חוק הלאום (הצעת חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי) תשמע בישיבת הועדה המיוחדת בראשות ח"כ אמיר אוחנה בכנסת. יש לקוות כי בהתאם להנחיית היועץ המשפטי של הכנסת, יהיה זה תהליך ארוך ומעמיק שיאפשר דיון ציבורי אמיתי בסוגיות הכבדות שחקיקת חוק יסוד כזה מעלה.

בין השאר, סוגיה חשובה צריכה להיות שאלת התכלית. שכן נשמעות טענות שונות ולעתים סותרות מיוזמי ותומכי הצעת החוק: חלקם רק מציינים כי יש "לעגן בחוק את המצב הקיים" לפיו ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. לעומתם חלק אחר מביע שאיפה כי הצעת החוק "תאזן" את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו את הפרשנות שקיבל על ידי בית המשפט העליון ככזה הכולל מגילת זכויות אדם. כך יחזק את אופיה היהודי של המדינה על חשבון האופי הדמוקרטי-ליברלי "מדי" שקיבלה המדינה בהתאם לפסיקת בית המשפט.

באשר לתכלית הנטענת הראשונה – יש לשאול שאלת תם: האם ברצינות יש להגדיר היום את המדינה כמדינת לאום יהודית? וכי איזו מדינה הוקמה בדיוק בשנת 1948? מובן שממגילת העצמאות עולה בבירור שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זה מובן גם מחוקים רבים כמו חוק השבות, וחוק הדגל הסמל וההמנון. כמו כן מוזכר בפירוש המונח "מדינה יהודית ודמוקרטית" בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק וכן במקומות נוספים. מכאן שאין שום צורך ב"עיגון" או ב"חיזוק" היותה של ישראל מדינת לאום יהודית. כל חוקר שהיה שהיה בודק את הדינים בישראל ללא ידע מוקדם היה מגיע למסקנה שזהו המצב ממילא ואין שום סכנה או איום עליו.

באשר לתכלית השניה – שמשקפת נכון יותר את מהותה של ההצעה – יש לומר כי אכן, חוק כזה המבקש להכפיף את כל החקיקה הקיימת אליו, ושאינו מאוזן על ידי הכרה בשוויון זכויות מוחלט למיעוטים (כפי שמאוזנת מגילת העצמאות), הוא חוק מהפכני ולא חוק שמעגן את המצב הקיים. יש לו בהחלט פוטנציאל להפוך ל"שובר שוויון" ולכזה שיפגע באופן מהותי באיזון הקיים בין היותה של ישראל מדינת לאום יהודית ובין היותה דמוקרטיה. בחוק ישנם אלמנטים ברורים של נסיון לפגוע במעמד השוויוני של המיעוטים: למשל בהתיישבות וקרקעות, בשימור התרבות והמורשת, ובעניין מעמד השפה. המטרה האמיתית היא אם כן, לחבל בפסיקת בית המשפט העליון הקיימת לפיה היותה של המדינה מדינת לאום אין משמעה שאזרחים יהודים זכאים לזכויות יתר. ואין ראייה טובה יותר לכך שאת זאת מבקשת הכנסת לשנות, מכך שהיא במפורש אינה מוכנה להכליל את הזכות לשוויון בהצעת החוק.

ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי וכך ראוי שתשאר גם בעתיד. עיגון העקרון הזה יכול שייעשה בחוקה או במהלך חוקתי שלם המסדיר את אופי המדינה, שיכלול איזון ברור בין הרובד הזהותי של מדינת הלאום והרובד הדמוקרטי הכולל מגילת זכויות ובהן הזכות לשוויון. ניתן היה גם לאמץ את מגילת העצמאות בתור "חוק יסוד: מבוא לחוקה", ובכך לתת ביטוי מובהק לכך שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ובו בזמן להכיר ב" שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור" לכל מי שאינם יהודים, ובקריאה המפורשת למיעוט הערבי "ליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים".

הזיהוי שעושה הצעת החוק בין "מדינת לאום יהודית" ובין "מדינה שמסרבת להכיר בשוויון לבני מיעוטים שהם אזרחיה" הוא מסוכן גם בשיח הפנימי הישראלי – שממילא לוקה בשנאה והדרה כלפי מיעוטים - וגם בשיח הבינלאומי, במלחמה במסע הדה לגיטימציה כלפי ישראל. הצעת החוק עלולה לחזק את הטענות כלפי ישראל ואת הכרסום במעמדה כדמוקרטיה.

פורסם לראשונה בהארץ.