עצה רעה להפליא

גביזון מציעה לחברה הישראלית, במאמר ב"הארץ" מתאריך 30.6. 17("הכיבוש: עניין פוליטי, לא משפטי") להסכים לנהל את המאבק נגד הכיבוש כמאבק פוליטי ולזנוח את היבטיו המשפטיים והמוסריים. זו עצה רעה שראוי לדחותה מכול וכול. המהלך שהיא נוקטת מחייב לא רק הליכה לוליינית על חבל, סופו- בנפילה ממנו.

לא ניתן לטעון כי אין לכיבוש היבטים משפטיים ומוסריים. האם המציאות לפי גביזון, "שבה ישראל נוהגת בגדה מנהג בעלים" אינה נמצאת בעימות חזיתי עם הדין הבינלאומי? האם מהלכי ההתנחלות היזומים על ידי אזרחי המדינה בגדה או מאורגנים, על ידי הממשלה אינם מפירים את המשפט הבינלאומי? האם החשדות להפרת דיני המלחמה על ידי מי מחיילי צה"ל אינם מצויים במישור המשפטי? האם סוגיית שליטתנו בפלשתינים תושבי הגדה, תוך שלילת זכויותיהם הפוליטיות והאזרחיות, לרבות חופש הביטוי אינה סוגיה מוסרית מהמעלה הראשונה?

משום כך, הצעתה של גביזון להתעלם מהיבטיו המשפטיים והמוסריים של המצב היא הזמנה להתעלם משיקולים רלבנטיים והיא מחטיאה כל מי שאמור לגבש מדיניות או עמדה- לעשות כן על יסוד התבוננות חלקית, ולכן גם מוטה, במציאות. בעוד ש"תהליכים פוליטיים, חברתיים, תרבותיים ודתיים הכרחיים בחברה הישראלית ובחברה הפלשתינית" ראויים להיות מובאים בחשבון, תוך שהם מוכתרים כהכרחיים, כאילו היה הדבר מובן מאליו, השיקול המוסרי נמצא מחוץ לתמונה. בכך מעניקה גביזון עליונות מוחלטת לדת על המוסר. הצעתה היא, לכן, תמונת ראי לדחליל שהיא מקימה, כביכול מי שמעלים לדיון הציבורי סוגיות משפטיות מיניה וביה מתעלמים משיקולים אחרים ומצורכי הביטחון של ישראל. הכיבוש הישראלי של הגדה מעורר סוגיות כבדות, מבחינות שונות- פוליטיות וביטחוניות, משפטיות ומוסריות, פנים- ישראליות, ביחס להשלכותיו המגוונות על החברה הישראלית. כולן רלבנטיות ומחייבות התייחסות. אין זה סביר כלל ועיקר להתעלם מאיזו מהן.

גביזון מדברת בשם ובזכות טוהר זכויות האדם, משום ש"כוחו הייחודי (של המאבק למען זכויות אדם- הערה שלי-מ.ק.)הוא בדיוק בהיותו על-מפלגתי ועל-מגזרי". בכך גוזרת גביזון כמעט כליה על מאבקים למען זכויות האדם, שברוב המקרים, וודאי במקרים החשובים באמת, אין להם אופי כזה. האם יש בכלל סוגיה חשובה של זכויות אדם שלא ניתן לצבוע כפוליטית, כמעשה גביזון במאמרה, ועל ידי כך לעקור אותה מעולם ההגנה על זכויות האדם? גביזון מזנקת מהרצוי- "דמוקרטיה, שלטון החוק וזכויות אדם...אמורים להיות מקובלים על כל הציבור" לכך שהם באמת כאלה, מה שאין לו יסוד במציאות. ברוח זו, היא גם מזמינה את חסידי ארץ ישראל השלמה "להיות מחויבים לשלטון החוק, לזכויות האדם ולטוהר הנשק". ואם לא יענו להזמנה, ויש סימנים טובים לכך שרבים מהם אינם נענים? מה נגיד אז? לפי גביזון, נאלץ להגיד שהכול פוליטי. עקירת שיח זכויות האדם בהקשר של פלשתינים הנתונים לכיבוש היא כישלון מוסרי גדול במיוחד- מי יגן על זכויות האדם שלהם מפנינו, אחרי שיישלל מהן אופיין המשפטי? הדמוקרטיה הישראלית שבה אין להם ייצוג ולעומת זאת יש בה ייצוג עצום לעויינות כלפיהם? הרשות הפלשתינית נטולת הכוח? לפי גביזון, גם לא ארגוני זכויות האדם הישראליים וגם לא מדינות זרות. כלומר, הפקרת זכויותיהם לחסדי שמיים, הלכה למעשה שלילת זכויותיהם באין מגן. קשה להאמין למה שהעיניים קוראות.

לאמתו של דבר, ובניגוד לרושם שהיא מנסה ליצור, גביזון הכריעה כבר בגורל תושבי הגדה. היא כותבת ש"מדינות אינן אמורות להתערב במאבקים פוליטיים בתוך מדינה ריבונית אחרת". אם כך יצא המרצע מן השק- מבחינת גביזון הגדה מצויה כבר תחת ריבונות ישראל. שאם לא כן, מהלך ההדיפה שלה של התערבות בינלאומית ביחס לזכויותיהם של הפלשתינים תושבי הגדה מאבד את אחיזתו במציאות.

גביזון פותחת את מאמרה בהבעת דאגה עמוקה- "כלל לא ברור שלדמוקרטיה הישראלית יש הכוחות הנדרשים על מנת להכריע בסוגיית השטחים...". עם זאת, היא מציעה, כאמור, לנהל את המאבק כמאבק פוליטי. במקום שהפוליטיקה הישראלית הכשילה באמצעות צעדים חד-צדדים מסכלי הסדר ונכשלה חמשים שנה והסיכוי להצלחה הוא כה קטן לפי גביזון- מה מעניק היגיון מעשי להצעה הזו? האם מה שעמד לרועץ להיתכנות הזו היו הטיעונים המשפטיים והמוסריים? וכיצד בכלל ניתן להעלות על הדעת נכונות ישראלים לויתורים הנדרשים לשם הגעה להסדר או לנקיטת צעדים לסיום השליטה בתושבי השטחים ללא הסדר, תוך שמירה על הביטחון, מבלי שיובאו בחשבון השיקולים המשפטיים והמוסריים?

במקום שבו מציעים לסלק מן הזירה הציבורית את המשפט והמוסר, מציעים לוותר על האנושיות שבנו ומזמינים זוועה מוסרית, אף סוללים דרך אליה. המציעים נוטלים על עצמם בכך אחריות כבדה מנשוא. מי שמוזמנים לקבל הצעה כזו, צריכים לדחות אותה בשאט נפש.

פורסם לראשונה בהארץ.