משטר פרלמנטרי משופר לישראל

נייר רקע לכינוס השני של המועצה הציבורית.

כללי

ההמלצות המפורטות בנייר זה ישמשו תשתית להכנת הפרק המשטרי. מטרתן לעצב את המסגרת המשטרית-מבנית באופן שיעודד את חיזוק וביסוס הדמוקרטיה: את ההשתתפות הפוליטית, היענות הנבחרים לבוחריהם, ייצוג הערכים והאינטרסים של האזרחים ושקיפות של מעשי הממשל. על מנת לממש את הערכים הללו צריך מבנה המשטר להיות מעוצב כך שיעודד ביזור של העוצמה הפוליטית והכלכלית, יאפשר תאום ושיתוף פעולה בין זרועות השלטון ויוביל לחיזוקה של החברה האזרחית. יש לזכור שהתמודדות עם הסוגיה הזו היא בצל העובדה שהדמוקרטיה בת היובל במדינת ישראל עומדת מול אתגרים קשים, מבית ומחוץ. הניסיון לבסס את המשטר הדמוקרטי בתנאים אלו, של אתגרים ביטחוניים מחוץ וחברה משוסעת מבית, הצליח רק באופן חלקי.

ההמלצות שיוצגו להלן נועדו לשפר, לחזק ולבסס את המשטר הדמוקרטי בישראל. העקרונות הבסיסיים של ההמלצות המוצעות הם:

1. הדמוקרטיה הפרלמנטרית היא סוג המשטר המתאים למאפיינים המיוחדים של החברה והמדינה בישראל. היא מאפשרת ביטוי לריבוי קולות וקבוצות יחד עם היכולת לייצר רוב שיתמוך בממשלה נבחרת לזמן סביר. העיקרון הבסיסי בשיטה הפרלמנטרית הוא שראש הממשלה נבחר בידי הכנסת, וכך נוצר איזון טוב יותר בין ייצוגיות ומשילות, בין היענותיות (responsiveness) ואחריות (accountability). בנית סמכות הממשלה על ערוץ אחד, מן העם דרך הכנסת לממשלה ובנית האחריות וההיענותיות על אותו קו בכיוון ההפוך: מן הממשלה דרך הכנסת לעם, תימנע עימותים מיותרים ומסוכנים או שיתוק הדדי בין הרשות המבצעת והמחוקקת. בדרך זו ניתן יהיה לבסס גם מערכת של איזונים ובלמים שייצבו את המשטר מבלי לפגוע בגמישותו. רמה מסוימת של הפרדת תפקודים, על מנת ליצור איזונים ובלמים, תושג באמצעות יישום חלק מן ההמלצות שיוצגו להלן, במסגרת המשטר הפרלמנטרי.
2. על מנת לאפשר למשטר לתפקד ביעילות, בשקיפות ובהיענות, יבוזרו מן השלטון המרכזי סמכויות והאחריות הנלווית להן, אל השלטון המקומי.*

* פרוט של העיקרון השני יופיע במקום אחר.

שיטת הבחירות לכנסת, מימון מפלגות ובחירת ראש הממשלה 

שיטת הבחירות נועדה להשיג איזון ראוי בין שתי מטרות חשובות החיוניות ללגיטימציה של המשטר: ייצוגיות ויציבות משטרית. השיטה המוצעת מכילה מרכיבים של ייצוג אזורי והצבעה אישית.

א. יעשה שימוש במחוזות בחירה רב-נציגיים כדי לבחור למעלה ממחצית מחברי הכנסת.

אזורי הבחירה יהיו רב-נציגיים, בני שלושה נציגים ומעלה, וחלוקת הייצוג בתוכם תיעשה לפי נוסחה יחסית, קרי, מי שזוכים במרבית הקולות יהיו הנבחרים במושבים שהוקצו לאיזור. אימוץ המרכיב האזורי יהווה חלק ממגמה כללית של ביזור סמכויות מהשלטון המרכזי למקומי ויצירת קשר יעיל יותר בין הנבחרים והבוחרים.

ב. עקרון הייצוג היחסי יישמר.

על פי הנסיון המצטבר בדמוקרטיות פרלמנטריות, צפויים עיוותים של הייצוג ברמת המחוזות בשל כך שגודל המחוזות מגדיר סף חסימה גבוה לייצוג (כך למשל, במחוז בחירה בן תשעה מושבים תזכה רשימה לייצוג רק אם זכתה בכ9%- מן הקולות). עיוותים אלו יתוקנו באמצעות שימוש במאגר מושבים ארצי, בו יזכו מפלגות בהשלמת ייצוגן היחסי לפי שעור התמיכה הארצי בהן. רמת היחסיות תמותן, כאשר רק מפלגה שתזכה בשיעור קולות גבוה מסף-החסימה הארצי (שלושה עד חמישה אחוזים מן הקולות הכשרים) תזכה בייצוג יחסי לשיעור התמיכה הכללי בה.

ג. סוגיות בנושא הבחירות האזוריות:

קביעת האזורים: שתי חלופות.

1. (א) איזור קשיח: יקבעו אזורים בעלי גבולות קשיחים, בהתאם לחלוקה לנפות של משרד הפנים, תוך צירוף וחלוקת נפות במידה שנדרש לעשות כן. מספר הנציגים למחוז ייקבע לפי החלק היחסי שמהווים האזרחים המתגוררים בו מכלל אזרחי המדינה. בכל עשר שנים, בהתאם למפקד האוכלוסין, יעודכן שיעור הייצוג לנפה (ראו נספח 1). יתרונה של שיטה זו הוא שהיא אינה מאלצת לערוך שינויים בגבולות המחוזות ומאפשרת התפתחות יציבה של הפוליטיקה המקומית. חסרונה: אין שויון בין האיזורים מבחינת הייצוגיות.
   (ב) איזור גמיש: קביעת מחוזות שווים, למשל, שישה מחוזות בני תריסר נציגים כל אחד או עשרים וחמישה מחוזות בני שלושה נציגים כל אחד. כיוון שעקרון השוויון מחייב שמספר האזרחים בכל מחוז יהיה שווה, ידרשו עדכונים של גבולות המחוזות בהתאם לנתוני מפקד האוכלוסין. היתרון של גודל סטנדרטי הוא ברמת יחסיות דומה של הייצוג במחוזות. במחוז בן תריסר נציגים יעמוד סף החסימה האפקטיבי על כ7.7%- ואילו לפי שיטת האיזור המופיעה בסעיף א’ ינועו ספי החסימה בין כ25%- למחוז תלת-נציגי לשעורים של פחות מעשרה אחוזים למחוזות בני עשרה נציגים ויותר. 
2. תושבות (residency) המועמדים : שתי חלופות.
   (א) מפלגה אינה חייבת להציג את תושב המחוז כמועמד מטעמה. אין הכרח ליצור קשר מקומי בין נבחר לבוחריו שכן לעיתים עלול קשר זה לעודד שחיתות וירידה ברמת הנבחרים. העמדת מועמדים בולטים דווקא כנציגי הפריפריה עשויה לסייע לאזור לא פחות מאשר העמדת מועמד מקומי.
   (ב) מפלגה חייבת להציג תושב המחוז כמועמד מטעמו בכדי לחזק את הזיקה בין הבוחר והנבחר.
3. קביעת גבולות וייצוג המחוזות ייעשו באמצעות אמות מידה קבועות ומוסכמות מראש (גבולות בהתאם לנפות קיימות ייצוג – בהתאם לנתוני מפקדי האוכלוסין של הלמ"ס ולפי נוסחה קבועה). האחריות על החלוקה תופקד בידי שופט שיסתייע בועדה מייעצת של מומחים.

ד. הכנסת מרכיב אישי לשיטת הבחירות.

לכל מצביע תינתן האפשרות לאשר את סדר הרשימה כפי שהוא נקבע בידי המפלגה לה הצביע או, לחילופין, לסמן או לדרג את המועמדים המועדפים עליו (ראו נספח 2).

ה. חלוקת המושבים.

ברמת המחוז יחולקו המושבים לפי חלוקה מפלגתית-יחסית. בכל מפלגה יוכרזו כנבחרים במחוז המועמדים בעלי מספר הקולות הגבוה ביותר. אישור סדר הרשימה ייספר כהענקת קולות למועמדים לפי הסדר וישוקלל בהצבעה האישית.

ייערך חישוב ארצי של חלוקת המושבים. כל מפלגה שתעבור את אחוז החסימה הארצי תזכה בשיעור המושבים המגיע לה לפי חלקה הארצי-יחסי, לאחר הפחתת החלק בו זכתה במחוזות.

כך, למשל, מפלגה שזכתה בעשרה מושבים במחוזות ובעשרים אחוזים מן הקולות תזכה לתוספת של ארבע-עשר מושבים מהמאגר הארצי, כך ששיעור ייצוגה יעמוד על עשרים אחוזים ממושבי הכנסת. גם הייצוג האישי ברמה הארצית יושפע משקלול ההצבעה האישית ואישור הרשימה. אישור סדר הרשימה ייספר כהענקת קולות למועמדים לפי הסדר שנקבע מראש ושבו יופיעו בפתק ההצבעה וישוקלל בהצבעה האישית.*

ו. הצבעה אחת למחוז ולרשימה הארצית או שתי הצבעות נפרדות: שתי חלופות

1. למצביע יהיה קול אחד, והוא ישמש לחישוב הקולות למפלגה במחוז וברשימה הארצית. חופש הבחירה יהיה מוגבל , אם כי עדיין נותרת הבחירה האישית, ברמת המחוז וברמה הארצית. עם זאת, נמנע פיצול הצבעה, וצפוי שהמצביע במחוז יטה להצביע למועמדי מפלגות גדולות יותר ובעלות סיכוי להיבחר.
2. למצביע תהיה אפשרות לפצל בין הצבעתו במחוז וברמה הארצית. יגדל מרחב הבחירה של הבוחר אך יגדל הסיכוי לפיצול הצבעה, הצפוי להקטין את השפעתו על המדיניות. ככל שרחב מרחב הבחירה של הבוחר ביום הבחירות, גדול מרחב העימותבין מפלגות ופוליטיקאים במשך כהונת המוסדות הנבחרים.

ז. פסילת קולות

על פניה נראית שיטת הבחירות כמורכבת. למעשה, אין היא מורכבת יותר משיטות הנהוגות במשך עשורים בדמוקרטיות מערביות אחרות. ניתן לנקוט בכמה דרכים כדי למנוע פסילת קולות:

1. קביעה כי כל פתק מפלגתי יילקח בחשבון בחלוקת המושבים והגבלת הפסילות לאור סימונים שלא בהתאם לכללים (למשל דרוג ארבעה מועמדים היכן שצריך לדרג שישה) לאיוש המושבים.
2. מחשוב של ההצבעה בדרך שתמנע פסילות ותדריך את הבוחר/ת כיצד עליו/ה לבצע את זכות ההצבעה (אמצעי זה הופעל בבחירות המקדימות בליכוד -- שם צריך היה לסמן 19 מועמדים ארציים ו1- במחוז -- ובבחירות בוועידת מרצ, בה הופעלה שיטת הצבעה מורכבת במיוחד).

ח. יתרונות נוספים לשיטה

בניית השיטה, בין היתר, על המרכיב האישי והאזורי, תחזק את עקרונות הייצוגיות ההיענות והאחריות שהוזכרו לעיל. שמירת מסגרת ההצבעה וחלוקת המושבים המפלגתית תותיר את הקשר בין הנבחר לבין מפלגתו על כנו, כשהנבחרים במחוז ומהרשימה הארצית ייבחרו כנציגי המפלגה (ולא כמו בשיטת הפריימריס בידי חברי מפלגה מזדמנים שפעמים רבות אינם נמנים אף על בוחריה).

העברה של סוגיות מהרמה הלאומית למקומית תבזר את ההכרעות השלטוניות בנושאים מוגדרים, תמתן חלק מהעימותים החברתיים ותסייע להתמודד עם עומס-היתר של השלטון המרכזי. הכנסת מרכיב אזורי לשיטה יעודד שיתוף פעולה בין נציגי אזור ממפלגות שונות ויריבות לטובת האזור. האיזור גם יבטיח ייצוג לאזורי הפריפריה שסובלים במשך שנים מתת-ייצוג בכנסת.

ט. אסטרטגיית השינוי: שתי חלופות.

1. שינוי בפעם אחת: שיטת הבחירות תשונה במהלך אחד, מהלך שיקשה אולי יותר להעבירו מאשר שינוי הדרגתי, אך ייסגר הפתח לשינויים, השהיות, ותמרונים לשינוי המתכונת של הרפורמה.
2. שינוי הדרגתי: השינוי ייפרש לאורך זמן כדי לאפשר לאזרחים, למפלגות ולפוליטיקאים להסתגל אליו.
   שינוי השיטה יתחיל לקראת הבחירות לכנסת השבע-עשרה ויסתיים לקראת הבחירות לכנסת התשע-עשרה, למשל:
   כנסת 17: 90 ארצי 30 ב- 12 אזורי בחירה אחוז חסימה 2%
   כנסת 18: 60ארצי 60 ב- 12 אזורי בחירה אחוז חסימה 2.5%
   כנסת 19 ואילך: 30 ארצי 90 ב- 12 אזורי בחירה אחוז חסימה 3%

י. מימון מפלגות – קביעת תמריצים לחיזוק המפלגות והקטנת תלות הפוליטיקאים והמפלגות בתורמים בעלי הון ואינטרסים

עקרון המימון הציבורי למפלגות צריך להישמר ולהיות מחוזק. יש מקום להגביל בצורה אפקטיבית מהקיימת את גובה התרומה הפרטית ולספק מימון למסעות הבחירה האישיים-מפלגתיים במסגרת שיטת הבחירות הכללית שהוצגה לעיל. מימון המפלגות יותאם לשיטת הבחירות היחסית והאישית באופן שלפעילות ולתעמולת הבחירות של מפלגות ברמות השונות יוקצו מראש חלקים יחסיים מתוך כלל המימון. ייקבע חלק שיוקדש לתעמולת הבחירות בארץ כולה, ברמת המחוז ואף יוקצה סכום למועמדי המפלגה לצורך תעמולה אישית. צריך להזכיר, מאידך, כי הגבלות על התרומות הפרטיות פועלות למען המפלגות הגדולות הקיימות המקבלות ממילא הקצבה גדולה ועלולות להכביד על התגבשות כוחות חדשים.

נוכח החלשות המפלגות כגורם מתווך בין החברה לבין המדינה, מומלץ ליצור תמריצים כלכליים שיכוונו את המפלגות לפעולה השתתפותית על ידי קביעה של דפוסי חלוקת התקציב לפעילות, תוך תגמול פעילויות מסוימות ותקצוב מוגבל של אחרות (עידוד של פעולה מהותית בסניפים למשל, על חשבון תליית השלטים הפירטית וחסרת הטעם בצמתים). לא מומלץ להתערב בדפוסים פנימיים של כל מפלגה אלא לנסות להשפיע על דפוסי פעולה מסוימים שיעודדו פעילות מפלגתית השתתפותית והתנדבותית.

על מנת לשלוט ברמת ההוצאות יש לקצר את זמן מערכת הבחירות ככל הניתן. הקניית יציבות למערכת, באמצעות הכלים שפורטו, תסייע להקטין את התחושה כי הבחירות נמצאות כל הזמן בפתח ואילו מחשוב נאות יאפשר לועדת הבחירות להיערך לבחירות בפרק זמן קצר יותר. (אנו מפנים את תשומת הלב אל הדין וחשבון של הועדה הציבורית לבחינת מימון פעולות פוליטיות בראשות השופט דב לוין אשר פורסם באוקטובר 2000).

יא. בחירת ראש הממשלה: שלוש חלופות.

1. הנשיא מטיל את תפקיד הרכבת הממשלה על המועמד בעל הסיכויים הגבוהים ביותר להרכיב ממשלה. הטלת התפקיד תיעשה לאחר התייעצות עם סיעות הכנסת.
2. תפקיד הרכבת הממשלה יוטל על פי חוק על ראש הסיעה הגדולה. צעד זה צפוי לחזק את ההצבעה למפלגות הגדולות.
3. תפקיד הרכבת הממשלה יוטל על פי חוק על ראש הגוש הגדול, קרי, מי שסך קולות המפלגות שהצהירו באופן פורמלי, לפני הבחירות, על תמיכה בו, גדול יותר. צעד זה צפוי לשמר את ההצבעה למפלגות קטנות משום שהוא מאפשר להצביע עבורן ועדיין להביע העדפה ברורה לגבי ראשות הממשלה.

יחסי הרשויות

א. הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבית

ניתן יהיה להפיל ממשלה בהצבעת אי-אמון רק במידה ותתאפשר הרכבת ממשלה חלופית. המלצה זו מיועדת לחזק את מרכיבי היציבות והמשילות. בין היתר היא תביא לכך שיקטן מרחב התמרון של מפלגות להשתמש בהצבעות אי אימון כמחוות פוליטיות ריקות תוך שחיקת מכשיר פרלמנטרי חשוב זה. המפלגות יתומרצו לנקוט עמדות ברורות יותר ולבחור אם להשתייך לממשלה או לאופוזיציה. סביר לצפות, בעקבות השנוי המוצע, להתנהגות יותר אחראית ולכידה ונטייה לפשרנות רבה יותר בתוך הקואליציה, אם כי ייתכן מצב של ממשלת מיעוט, בו מפלגות לא יפילו את הממשלה אך לא יהוו חלק ממנה ו/או לא יתמכו במדיניותה ובהצעות חוק מטעמה. כדי להימנע ממצב של שלטון של ממשלה ללא רוב לאורך זמן, ייקבע כי ממשלת מיעוט לא תכהן יותר מאשר תקופת זמן מוקצבת, שלאחריהיוכרזו בחירות חדשות. כמו כן, ניתן יהיה להשתמש במנגנון אי-האמון הקונסטרוקטיבי פעם אחת בכל קדנציה, כך שתימנע אפשרות של חילופי ממשל תכופים מדי שלא דרך בחירות.

ב. חיזוק המשמעת הסיעתית

משטר פרלמנטרי מחייב רמהשל משמעת סיעתית. החקיקה תקבע כי הצבעת סיעה קואליציונית כנגד החלטת ממשלה כמותה כהתפטרות נציגיה בממשלה ולהקטין ככל האפשר את מידת התמרון, המאפשרת למפלגות "לשבת על הגדר" במשך תקופות ארוכות.

ג. חיזוק התפקוד האופוזיציוני הענייני

1. מעמד ראש האופוזיציה, שנקבע לאחרונה בחוק, יעוגן בחוק יסוד: הכנסת.
2. יחוזק מערך התמיכה בחברי הכנסת, כך שתהיה תשתית לתפקוד הכנסת כמבקרת ומפקחת על פעולות הממשלה. במצב זה, גם הביקורת של האופוזיציה תעודד להיות יותר עניינית, מעמיקהומקצועית.

חיזוק הכנסת

כיום, ראש הממשלה והמערכת המנהלית שבראשה הוא עומד חזקים ביותר ואילו הכנסת נגררת אחרי הצרכים הקואליציוניים של הממשלה, או שהיא מהווה מכשול להמשך כהונתו של ראש הממשלה. בפועל הכנסת איננה ממלאת את התפקידים העיקריים שלה של חקיקה, התדיינות, בקרה, ופיקוח.

בשונה מהמציאות של משטר מפוצל כגול האמריקאי המצטיין באיזונים ובלמים, ומוכן לשלם מחיר של שיתוק וקיפאון, הדרך המתאימה לנו היא לחזק את התפקיד החקיקתי ולהעמיד את בית המחוקקים כשותף אמת עם הממשלה והעומד בראשו.
להלן הצעות בכיוון זה :

א. הגדלת מספר חברי הכנסת.

באופן השוואתי, מספר חברי הכנסת הוא קטן. יש לשקול את הגדלת חברי הבית עד ל - 180 או 200.

ב. אי-כהונת שרים כחברי כנסת ("החוק הנורבגי")

מי שימונה לשר לא יכהן כל עוד הוא בתפקידו כחבר כנסת. עם תחילת כהונתו ייכנס במקומו לכנסת הבא אחריו ברשימה. ברגע שתיפסק הכהונה ישוב השר לכהן כחבר כנסת ומחליפו יתפטר ממנה. שינוי זה – שלא היה נהוג בשיטות הקודמות -- יחזק את העבודה הפרלמנטרית ויאפשר לשרים להתמקד בתפקידם ברשות המבצעת. כך יחוזק תפקיד הפיקוח של הכנסת ובמקביל תהיה פעילות הקואליציה השלטונית יותר מורגשת.
הגדלת מספר חברי כנסת והקמת בית שני (הנידונים בפרק אחר) נועדו גם הם לסייע לחיזוק ולשיפור תפקודי החקיקה והפיקוח של הכנסת.

ג. המשך חיזוק מנגנוני הסיוע המקצועי לוועדות ולחברי הכנסת הבודדים

בנוסף למערך הסיוע המשפטי, יחוזק הסיוע המקצועי מצד אנשי דיסציפלינות נוספות (מדעני מדינה, סוציולוגים, היסטוריונים קרימינולוגים, אנשי חינוך, עבודה סוציאלית ועוד). חיזוק זה ימשיך להיעשות בתחומי הכנסת ותוך התקשרות קבועה עם מוסדות אקדמיים ומכוני מחקר. גם מערך זה יסייע לחיזוק תפקודיה של הכנסת בחקיקה, בפיקוח ובביקורת.

ד. שיפור תפקיד בקרת התקציב

הכנסת תהפוך גורם מרכזי בתהליכי עיצוב ובקרת תקציב המדינה. מעורבותה של הכנסת בתהליכי התקציב תועמק בכיוון המקצועי על-ידי:

1. הקמת וועדת תקציב כוועדה סטטוטורית.
2. הקמת מערך סיוע מקצועי ספציפי לחיזוק וועדה זו.
3. הטלת חובה להכין תקציב בדרכים שתהפוכנה אותו ברור ושקוף יותר
4. קביעת לוח זמנים מחייב בתהליך התקצוב
5. הנהגה ממשית של תקציב רב-שנתי

ה. שיפור תפקוד ועדות הכנסת

בוועדות נעשית העבודה היותר עניינית ומהותית של ביקורת ושל חקיקה. על מנת לשפר את תפקוד הוועדות ניתן לנקוט במספר צעדים, ביניהם הקטנת מספר חברי הוועדות, כך שכל חבר כנסת יהיה חבר בפחות וועדות ויכול להקדיש זמן רב יותר לעבודה ממוקדת יותר ארגון הוועדות באופן שתחומי עיסוקן יקביל לתחומי העיסוק של משרדי הממשלה ויחזק את יכולת הביקורת אכיפת סמכות זימון (בלווית סנקציות) של פוליטיקאים ואנשי מנהל ציבורי לוועדות.

ו. הבית השני

הקמתו של בית שני בישראל מקנה מידה גדולה של לגיטימיות למערכת, ותאפשר דיון מעמיק ורגוע יותר בסוגיות המרכזיות של המדינה.תוספת של בית שני תחזקאת בית המחוקקים בתחומים של חקיקה, התדיינות, בקרה ופיקוח.

נהוג להבחין בין הפרדת סמכויות כאשר למוסדות שונים של הממשל תפקידים שונים וכולם כפופים לציבור לא פחות חשוב להצביע על החשיבות של ייצוג של קהלים שונים של האוכלוסיה.מערכת פוליטית אפקטיבית זקוקה למידה של ייצוג הולם בבית המחוקקים יחד עם שמירה על זכויות המיעוט, ועל הזיקה החיובית של קבוצות רבות ככל שניתן למערכת הפוליטית.חשוב שמירב הקבוצות יעניקו לגיטימיות למוסדות השלטון ואסור שלקבוצות חשובות תהיה תחושה של ניכור וריחוק מהמערכת הפוליטית.

מדינות ניסו להשיג או להגביר את תחושת הלגיטימיות מבלי לפגוע יתר על המידה בעיקרון הייצוג על ידי הקמתו של בית שני.

בית שני קיים בכשליש ממדינות העולם (ובמיוחד במדינות בעלות משטר פדרטיבי). ב- 1996 ל- 58 מתוך 178 מדינות היו שני בתים.

סוגיות מרכזיות:

1. תפקידים וסמכויות
   לבית השני תפקידים רבים, ביניהם שיפור החקיקה על ידי התדיינות, ותוספת זמן להתפנות לדיון רציני ומעמיק יותר.הבית השני יכול גם לשפר את מעשה הבקרה ופיקוח של הכנסת.ברוב המקרים, ובמיוחד במשטרים unitary, סמכויות הבית השני פחותות מאלה של הבית הנבחר. לרוב, חברי הבית השני אינם נבחרים ישירות על ידי העם.
   להלן הצעות לדיון וליבון:
   (א) לבית השני תהיה אפשרות להשהות חקיקה ולחייב שיקול דעת נוסף. הערות של חברי הבית השני יועברו לעיון בדיון החדש בכנסת. [שיפור החקיקה]
   (ב) הקדמת הבחירות לכנסת בשנתיים מאז הבחירות הקודמות טעון אישור הבית השני. [השהייה ושיקול דעת]
   (ג) בבית השני יתקיימו דיונים עקרוניים לגבי הסוגיות המרכזיות העומדות בפני המדינה. הבית השני רשאי לזמן כחברים בפועל בדיון ובהחלטות כל אדם (כולל אזרחים לא ישראליים). [דיון מעמיק בסוגיות מרכזיות] 
2. חברות, ברוב המקרים בהם העצמה של הבית השני פחותה מהבית הראשון אין בוחרים את החברים על ידי העם. 

להלן הצעות לדיון וליבון:

1. חברי הבית השני יהיו בעלי אזרחות ישראלית [הכוונה איננה להקים גוף מתדיין לעם היהודי, אלא גוף מתדיין למדינת ישראל. ניתן לצרף יהודי הגולה לדיונים מיוחדים אבל לא כחברי הבית.]
2. בחברי הבית השני יתמנו אישים מרכזיים של הקבוצות החברתיות העיקריות (לדוגמא עדות, דתות, אזורים גיאוגרפיים, מקצועות, קבוצות גיל, וכו’).[אופן המינוי יכול להיות לפי ועדה ממנה, או ע"י ועדה המקצה מושב לקבוצה חברתית שממנה חבר הבית משורותיה, או שילוב של אלה. אין זה רצוי להפוך את הבית השני למוקד נוסף של בחירות.]
3. תקופת הכהונה בבית השני תהיה שבע שנים. חברי הבית השני יוכלו להתמנות ברציפות לשתי קדנציות בלבד. מילוי תפקידיהם בבית השני יהיה העיסוק העיקרי של החברים בו.
4. חברי הבית השני לא יוכלו להתמודד בבחירות לכנסת בחמש השנים מאז תום כהונתם בבית השני.