הסתגלות החברה הדתית בישראל למודרניזציה

בימים אלו רואה אור האנציקלופדיה 'זמן יהודי חדש - תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי'. יאיר שלג, חוקר בכיר במכון, חיבר את הערך הסתגלות החברה הדתית בישראל למודרניזציה כאחת משש נקודות מבט שנתנו לערך זה באנציקלופדיה. הערך ניתן באדיבות זמן יהודי חדש - תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי, עורך ראשי: ירמיהו יובל, יוזם מנהל ועורך: יאיר צבן, עורך כללי: דוד שחם. כתר הוצאה לאור, 2007.

בהיות החיים המודרניים חובקי כול ומקיפים את מגוון תחומי החיים היומיומיים, גם החברה הדתית בישראל לא יכולה להימלט מהשפעתם. וכך ניתן למצוא גם בתוכה השפעות עמוקות של החיים המודרניים. עם זאת יש להבחין בעניין זה בשלושה זרמים עיקריים בחברה הדתית: הציבור הדתי-לאומי, הציבור החרדי והציבור המכונה "חרדי-לאומי", כלומר אותו חלק של הציונות הדתית שמבחינת יחסו למודרנה הוא דומה לציבור החרדי (וכפי שיובהר להלן, לרוב אף מחמיר ממנו). כמו כן יש להבחין גם בין כמה היבטים של המודרנה: ההיבט הטכנולוגי, שאליו קל יותר להסתגל ואמנם הסתגלו אליו בקלות יחסית כלל חלקי החברה הדתית, וההיבט הערכי: ערכים מודרניים, שהדילמה הכרוכה בהם נוגעת לאותם ערכים שהם מנוגדים לאורחותיה המקוריות של החברה הדתית, בעיקר בשלושה תחומים: א. מעמד האישה וסוג היחסים השוויוני בין גברים לנשים; ב. התרבות החילונית, החופשית ברוחה; ג. החיים הדמוקרטיים, שבהם הציבור מעצב בעצמו את אורחות חייו (לפי הכרעות רוב), ולא לפי עמדות הרבנים.

הציבור הדתי-לאומי הכריע, כבר משלב מוקדם למדי של התפתחותו, בעד קבלת המודרנה כאחד מעמודי התווך של חייו. אמנם, כשבאה הציונות הדתית לעולם, עם ייסוד תנועת "המזרחי" בשנת 1902, היו מנהיגיה רבנים חרדיים לכל דבר, שנבדלו מעמיתיהם החרדים רק בקבלת הערך המדיני של הציונות. אבל כבר משנות ה-20 של המאה הקודמת חל שינוי, עם ייסוד "הפועל המזרחי" ותפיסת "המרד הקדוש" שאימץ לו: לגיטימציה אף למרד בסמכות הרבנים בשמם של ערכים "מקודשים" של הזמנים החדשים. אז דובר על הסוציאליזם, אבל "המרד הקדוש" הזה התרחב לאחר זמן גם למודרנה, בשלושת עמודי התווך הערכיים שלה: מעמד האישה, לגיטימציה עקרונית לתרבות החילונית (כמובן לא לכל פרט שלה) והדמוקרטיה. כאמור, בעניין זה לא היססה הציונות הדתית למרוד אף ברבנים הנערצים ביותר המזוהים איתה. כך, למשל, למרות התנגדותו של הרב קוק האב (הראי"ה) להשתתפותן של נשים בהליכי בחירות, הכריעה הציונות הדתית כדבר מובן מאליו בזכות השתתפותן. זה היה גם אחד היסודות שהבדילו בינה לציבור החרדי ומנעו, למשל, שיתוף פעולה פוליטי בין התנועות (בפעם היחידה שהתקיים שיתוף פעולה כזה, בכנסת הראשונה, פרשו נשות "הפועל המזרחי" והקימו רשימה עצמאית, בשל אי-שיתופן של נשים ברשימה).

נכונותם של אנשי הציונות הדתית להתעמת גם עם רבניהם שלהם בעניין קבלת המודרנה בולטת עד ימינו, כאשר רוב הפוסקים הנחשבים בציונות הדתית ממשיכים להתנגד לחברה מעורבת (מסגרת משותפת לגברים ולנשים) והציונות הדתית בוחרת להתעלם מכך ולהמשיך את החברה המעורבת בתנועות הנוער שלה (בני-עקיבא, ואף תנועת "עזרא", שזוהתה בשעתה עם פועלי אגודת ישראל), אם כי ברמת הקפדה גדולה מבעבר על כללי הצניעות ההלכתיים. לא רק התעלמות יש כאן, אלא גם נכונות לעימות חזיתי עם הרבנים, דבר החורג מהמקובל במסורת הדורות (שגם בהם לא פעם התעלם הציבור מפסיקות הרבניים, אך לרוב לא תקף אותם חזיתית) ובוודאי מהנורמות החרדיות של הדורות האחרונים. הזירה הציבורית והתקשורתית של הציונות הדתית מלאה, לעומת זאת, בהתרסות ועימותים עם תפיסת הרבנים בעניינים האלה.

למעשה, ניתן לומר שבניגוד לדימוי המגדיר את הציונות הדתית כבנויה על שני יסודות (תורה וציונות), בפועל עולמם של רוב אנשיה בנוי על שלושה יסודות (תורה, ציונות ומודרנה). הזיקה המודרנית של הציונות הדתית באה לידי ביטוי בכל שלושת היסודות המרכזיים שנמנו לעיל: חברה מעורבת ומתן אפשרות מקצועית שווה לנשים בכל תחומי החיים - לפחות ברמה העקרונית, גם אם בפועל רמת המימוש נמוכה מזו שבחברה החילונית - ואף בתחומי מנהיגות שהיו הרגישים ביותר בחברה המסורתית (פוליטיקאיות, שופטות, עיתונאיות ועוד); אימוץ של כלל תחומי התרבות הכללית, גם אם בתכנים ניכרת רגישות של הזהות הדתית (אם כי גם אותה רגישות איננה בדרך כלל לפי קריטריונים הלכתיים, אלא דווקא ברוח של חילוניות שמרנית), ואימוץ של כללי החיים הדמוקרטיים, שלגביהם גם רוב הציבור הדתי-לאומי כפרטים וגם מפלגותיו אינם קובעים את עמדותיהם הציבוריות בהתאם להוראת רבנים, אלא לכל היותר מתוך קשב וכבוד לעמדותיהם.

בתחום אחד נשארה הציונות הדתית ברוב שנותיה נאמנה לתפיסה הדתית השמרנית: מעמדן של הנשים בתחום הדתי. בעניין זה היא התבדלה לא רק מהעולם החילוני אלא גם מתפיסות הלכתיות של התנועה הקונסרבטיבית (ואולי השפיע כאן החשש מזיהוי עם העולם הקונסרבטיבי). היא לא העניקה לנשים כל מעמד בבית הכנסת ובקהילה: לא כרבניות, לא כחזניות, ואף המשיכה להקפיד על הפרדה בין המינים בשעת התפילה.

אבל בשנים האחרונות נפרץ גם המחסום הזה. צעירות דתיות החלו להציף את המדרשות ללימוד תורה לבנות. נשים דתיות זכו במעמד של טוענות רבניות, ובכך נקבעה להן דריסת רגל ראשונה בתחום ההלכתי. בשלב מאוחר יותר החלו נשים דתיות לתבוע לעצמן מעמד בתחומי בית הכנסת: ריקוד עם ספרי תורה בשמחת תורה, הקמת מנייני תפילה לנשים, אמירת "קדיש" אחרי הורים שהלכו לעולמם ולאחרונה אף הקמת מניינים שבהן נשים מתפללות כחזניות בחלק מקטעי התפילה.

שינוי בעמדה כלפי המודרנה

עמדת הציבור החרדי כלפי המודרנה עברה שינוי ניכר בעשור האחרון של המאה ה-20. מלכתחילה היתה העמדה החרדית מבוססת - עוד מראשית התפתחותה, במרכז ובמזרח אירופה - על שלילה מובהקת של המודרנה. יתר על כן, החשש מהמודרנה וההסתגרות מפניה הם שעיצבו את עצם מהותה של הזהות החרדית. זה היה המצב בעשורים הראשונים לקיום המדינה, כאשר החברה החרדית, שלחרדתה הבסיסית מן המודרנה נוסף גם הרצון לשמר כ"אוד מוצל מאש" את זהותה לאחר השואה, ביקשה לקיים את עצמה כגטו מתבדל, בראש ובראשונה במסגרות הנישואים והחינוך, כדי להנחיל את הזהות החרדית לדור הבא; אבל גם במערכות התעסוקה, חיי הציבור (מפלגות חרדיות נפרדות) והסירוב להשתלב במערכת השירות הצבאי והלאומי. כדי להשיג את המטרה הזאת היתה החברה החרדית מוכנה אפילו לדון עצמה לחיי עוני (גם תקציבי הרווחה של המדינה שהועמדו לרשותה לא הביאו את רמת החיים שלה לממוצע הישראלי).

הדברים השתנו באופן מובהק בשנות ה-90 של המאה הקודמת. השינוי נבע דווקא מהצלחתה העצומה של החברה החרדית במשימת ההתבדלות שלה. היא לא רק הצליחה לשמר את הקיים, אלא אף הגדילה ביותר את שיעורה באוכלוסייה וחיזקה את מעמדה הציבורי. באופן פרדוקסלי, אבל מוכר מאוד בהיסטוריה, דווקא הצלחתה של אסטרטגיית ההתבדלות מנעה את המשך קיומה: הציבור החרדי נעשה גדול ומגוון מכדי שניתן יהיה "לשלוט" באורח יעיל באורחותיו; הדור הצעיר שלו, שכבר גדל במציאות שבה הקיום החרדי לא נתפס עוד כעומד בסכנה, גם לא ראה עוד צורך בהמשך ההתבדלות, ובוודאי לא בחיי העוני שהם מכתיבים.

וכך החלה המודרנה לחדור גם אל החברה החרדית. מטבע הדברים, הקליטה הקלה יחסית - ולכן גם הראשונה - היתה של החלקים הטכנולוגיים, הלא-ערכיים, של המודרנה: המכשירים האלקטרוניים למיניהם (פלאפון, אינטרנט, וידיאו) וגם "הנאות החיים": חופשות בחו"ל, בילוי בקניונים וכדומה. עד כמה היתה חזקה הכמיהה לנוחות המודרנית (וגם להשתלבות החברתית שהיא מסמלת) תעיד העובדה שגם בנוגע לאותם מכשירים שהציבו דילמה הלכתית/רוחנית, כמו הווידיאו והאינטרנט, התמרד הציבור החרדי הרחב לעתים קרובות בפוסקיו שלו והמשיך לרכוש אותם ולהשתמש בהם למרות איסורי הרבנים. אמנם, שלא כבציבור הדתי-לאומי, אין מדובר בהתרסה חזיתית מפורשת נגד הרבנים, אלא בהתנהגות בפועל.

בשנות ה-90 הסתמן גם רצונו של הציבור החרדי להשתלב בהוויה הישראלית הכללית: רבים מצעיריו התהדרו בהיכרות עם גוני הסלנג הישראלי; בלט גם הרצון להשתלב בשוק העבודה ונוצרו מוסדות שונים להכשרה מקצועית לבוגרי ישיבות בתחומים שאינם מתרכזים בלעדית בחינוך ובתחום הדתי (כגון מחשבים, הנהלת חשבונות ואפילו עיצוב פנים). קמו אף מכללות להשכלה גבוהה באוריינטציה אקדמית. פה ושם אף הופיעו ניצנים של התגייסות לצה"ל (הנח"ל החרדי).

הנח"ל החרדי קשור גם להיבט בעייתי יותר של חדירת המודרנה. מכיוון שהציבור החרדי חסם את דרכם של צעיריו להיכרות עם התרבות החילונית האיכותית, הרי אלה מתוכם שנפלטו מעולם הישיבות (תהליך טבעי שנבע מגידולה העצום של "חברת הלומדים" החרדית), ולא העזו להשתלב בצבא, נותרו חסרי מעשה ורבים מהם "נשאבו" לעולמם של נוער השוליים ואף לעבריינות של ממש. גם הנח"ל החרדי "ניזון" במידה רבה מהנוער הזה (שאצלו הגיוס נתפס כלגיטימי יותר). בצד אלה, מאחר שתוקפה של ההתנגדות החרדית לשירות צבאי עדיין חריף מאוד, מצאו צעירים חרדים כר חלופי לפריקת רצון ההשתלבות: עמותות החסד וההצלה המסייעות גם לציבור החילוני. פעולתן בלטה במיוחד עם ריבוי פעולות הטרור הפלסטיניות מאז ספטמבר 2000, והן בגדר מעין שירות לאומי דה-פאקטו.

יחסו של הציבור החרדי להיבטים הערכיים של המודרנה עדיין נותר שלילי, לפחות ברמה ההצהרתית. ואולם בפועל חלים גם כאן שינויים ניכרים. מבין שלושת התחומים הערכיים שנמנו כאן, תרבות כללית, מעמד האישה וחיים דמוקרטיים, נראה כי השינוי העיקרי חל בנוגע לתרבות הכללית - משום שמדובר בתחום המתבצע יותר ברשות היחיד ולכן קל יחסית לנקוט בו נורמות החורגות מהוראות הרבנים. ואמנם התרחבותה של החברה החרדית בישראל, ורצונה לאמץ דפוסים של תרבות פנאי מערבית, יצרו בתוכה גם חלקים שאינם נרתעים מצריכת תרבות מודרנית כללית, כמו עיתונות, טלוויזיה, אינטרנט - תחומים קלים יותר בהיותם נצרכים ברשות הפרט - ואפילו קולנוע, במיוחד אצל צעירים המושפעים מחבריהם, החרדים מחו"ל, הבאים לשנות השתלמות בישיבות החרדיות בארץ.

גם במעמד הנשים חל שינוי ניכר, מעצם העובדה שהחברה החרדית, שרצתה "לשמור" את הגברים בחממת הישיבות, שלחה את הנשים להביא פרנסה למשפחה. אמנם זכות ההכרעה הפורמלית בענייני המשפחה נותרה בידי הגברים, אבל בפועל זכו הנשים למעמד חזק יותר. בחברה החרדית נוצרו מסגרות ציבוריות לנשים (ארגוני צדקה, מחזירות בתשובה), שגישרו בפעילותן בין הרצון הפמיניסטי החדש של הנשים לביטוי ציבורי לבין ההתנגדות לפעילותן במסגרות הפוליטיות, התורניות וכל מסגרת אחרת המשותפת לגברים. במידה רבה גם תופעה כמו הרבנית המחזירה בתשובה לאה קוק - הגם שהיא נראית כנלעגת בעיניים חילוניות - היא סוג של התפתחות "פמיניסטית" (בקווים המיוחדים לפמיניזם חרדי), מעצם העובדה שאישה מקבלת מעמד ציבורי נכבד, ואף "מארחת" בהופעותיה את גדולי הרבנים, כגון הרב עובדיה יוסף. בשולי הפמיניזם הממוסד ניתן להורות גם על הופעתן של סופרות חרדיות כדוגמה ל"פמיניזם חרדי" החורג אף מגבולות הממסד, והמתקשר בכך גם עם עוד היבט של המודרנה החרדית, והוא הגברת הזיקה לעולם התרבות הכללית, הבא לידי ביטוי בעצם העיסוק הספרותי ופרסום היצירות בהוצאות ספרים חילוניות.

עקרון החיים הדמוקרטיים הוא הקשה ביותר להפנמה בחברה החרדית, משום שהוא סותר את עצם מהותה כחברה המצייתת לגדולי תורה. ועם זאת, גם בעניין הזה חלים שינויים מסוימים, אמנם קטנים ביחס לתחומים האחרים. כך, למשל, יותר ויותר כלי תקשורת חרדיים פועלים ללא פיקוחן של "הוועדות הרוחניות" שהנחו כל צעד בכלי התקשורת הוותיקים (אם כי הם עדיין מתחשבים בנורמות הציבוריות הרווחות בחברה החרדית). פה ושם אף מתחילה לבצבץ נכונות לביקורת על החלטות של גדולי התורה, כגון זו שנמתחה על עמדתו של הרב יוסף שלום אלישיב בבחירות לרבנות הראשית באפריל 2003.

החרד"לים מקפידים להיבדל מהמודרנה

בין שני המחנות הגדולים - הציוני-דתי והחרדי - ישנו מחנה שלישי, המכונה "חרדי-לאומי (חרד"לי). המחנה החרד"לי מזוהה כחלק בלתי נפרד מהציונות הדתית מבחינת יחסו למדינה ולצבא; רבים מאנשיו אף רואים במדינה ובמוסדותיה ערך דתי, כחלק מתהליך הגאולה העתידי, דבר שממנו נמנעים רוב החלקים האחרים של הציבור הדתי. ומצד שני, הם מקפידים להיבדל מהיחס החיובי למודרנה שמגלים רוב אנשי הציונות הדתית.
יתר על כן, היבדלותם של החרד"לים מהמודרנה המערבית לעתים קרובות קנאית יותר מזו החרדית. אצל החרדים ההיבדלות מן המודרנה היא עניין שעיקרו בשאלות ההלכתיות שזו מעוררת, וממילא רמת ההיבדלות כפופה לשינויים ברמת ההקפדה ההלכתית מתקופה לתקופה ומקבוצה לקבוצה. לעומת זאת, אצל הזרם החרד"לי ההיבדלות מן המודרנה היא חלק בלתי נפרד מתפיסה תיאולוגית; דווקא משום שהם מדגישים כל כך את ערכו של עם ישראל וסגולתו, הם מבקשים לטפח את התפיסה שעל התרבות היהודית להתבסס על מרכיבים עצמיים בלבד, ולא על "יבוא" חיצוני. משום כך ההקפדה על הלכות צניעות (ובעיקר אלו המוטלות על נשים), ההתנגדות לחברה מעורבת, ההתנגדות לצריכת תרבות מערבית וכדומה הן הרבה יותר קנאיות אף מהמקובל בציבור החרדי.

יתר על כן: בחלקים היותר קנאים של הציבור החרד"לי (תלמידי הרב צבי טאו בירושלים) מקובלת ההתנגדות אף להשפעות "זרות" שאינן בהכרח בעייתיות מבחינה הלכתית, כגון לימוד אנגלית. גם פרישת הרב טאו וחסידיו מישיבת "מרכז הרב" והקמת ישיבת "הר המור" שבראשותו נעשתה בשל הכנסתו של מכון להכשרת מורים, כלומר לימודי "פדגוגיה מערבית", ל"מרכז הרב" (דבר שאינו בעייתי הלכתי, שהרי הוא מקובל כבר שנים ארוכות בישיבות ההסדר וגם רבני "מרכז הרב" בוודאי אמונים על ההלכה). לטאו וחסידיו היה זה בבחינת "צלם בהיכל", עד כדי הצדקת פילוג בישיבה.

ראשיתה של ההשפעה החרד"לית היתה אמנם בישיבת "מרכז הרב", בעיקר תחת הנהגתו של הרב צבי יהודה קוק, שכיהן כראש הישיבה הכריזמטי מאז שנות ה-50 ועד מותו בשנת 1982. מכיוון שמרכז הרב היה שנים ארוכות אופציה יחידה של ישיבה גבוהה בציונות הדתית, הוא השפיע באופן דרמתי על תפיסתו של דור שלם של רבני הציונות הדתית, כך ששנים רבות התפיסה החרד"לית (ברמות שונות של קנאות) היתה אופיינית כמעט לכל רבני הציונות הדתית והאגף התורני שלה. רק בשני העשורים האחרונים, עם צמיחתם של בתי מדרש שונים שצברו כוח, נוצר בציונות הדתית גם אגף תורני שאינו מזוהה עם התפיסה החרד"לית, אלא מכיר בצורך לשלב את החיים המודרניים בתוך עולמה של הציונות הדתית.

לקריאה נוספת

פרידמן, מנחם, החברה החרדית - מקורות, מגמות ותהליכים, מכון ירושלים לחקר ישראל, ירושלים, 1991.

שוורץ, דב, הציונות הדתית: תולדות ופרקי אידיאולוגיה, משרד הביטחון (האוניברסיטה המשודרת), 2003.

שלג, יאיר, הדתיים החדשים: מבט עכשווי על החברה הדתית בישראל, כתר, ירושלים, 2000.