המרוץ לפסגה

הבחירות להנהגת מפלגת העבודה יקבעו האם ימשיך יצחק הרצוג לכהן כיו"ר המפלגה ויו"ר האופוזיציה או שמא ייכנס לתפקידים אלה אדם אחר. ניסיון העבר לא מבשר טובות לבוז'י: כל מנהיגי העבודה שהתמודדו על כהונה נוספת כשלו.

פריימריז לראשות מפלגת העבודה יערכו ביום שלישי הקרוב, כאשר כ-50,000 בעלי זכות בחירה ייקבעו את זהות יושב ראש המפלגה. המירוץ משך אליו הפעם מספר שיא של מועמדים, העומד ביחס הפוך לתמיכה החלשה במפלגה (כפי שהיא מתבטאת בסקרי דעת קהל) ולעניין המוגבל שההתמודדות עוררה בציבור. יהיו אלה הפריימריז ה-9 לראשות המפלגה, מאז הם אומצו לראשונה ב-1992. בסקירה זו נביט על המירוץ ועל שיטת הפריימריז מארבע זוויות: השתתפות, תחרותיוּת, הוגנוּת ועניין ציבורי.

השתתפות

מפלגת העבודה הייתה הראשונה לאמץ את שיטת הפריימריז בראשית שנות התשעים, במה שהיווה שיאו של תהליך דמוקרטיזציה פנימי שנועד בין היתר להתנער מהשיטות הסגורות ולעודד השתתפות אזרחית בהליכים מפלגתיים. זוהי שיטה המאפשרת לאזרחים שהתפקדו למפלגה והצטרפו אליה כחברים, ליטול חלק בבחירות להנהגה ולקביעת רשימת המועמדים לכנסת. כאשר משווים את שיטת הפריימריז לשיטות סגורות יותר, כגון בחירה על-ידי המנהיג (יש עתיד, כולנו), אליטה מפלגתית (ש"ס, יהדות התורה) או מוסדות מפלגתיים (מרצ) ברור שמדובר בשיטה השתתפותית וכוללנית יותר.

ובכל זאת, אפשר לטעון כי מספר המשתתפים בפריימריז רחוק מלמצות את הפוטנציאל שלו. כך, למשל, מספר המשתתפים בפריימריז שנערכו בליכוד לפני בחירות 2015 עמד על כ-50,000. זאת בהשוואה ל-985,000 אזרחים שהצביעו למפלגה. במילים אחרות, רק כ-5% ממצביעי הליכוד נטלו חלק בפריימריז. במפלגת העבודה המצב דומה. בפריימריז הנוכחיים זכאים להצביע כ-50,000 בעלי זכות בחירה שמתוכם – על-פי ניסיון העבר – צפויים להצביע בפועל כ-35,000. כמות כזו מהווה רק 4.5% מכלל האזרחים שהצביעו למחנה הציוני בבחירות האחרונות (ראה תרשים 1).

פירמידת המעורבוּת במפלגת העבודה

* מפלגת העבודה התמודדה בבחירות האחרונות עם "התנועה" במסגרת רשימה משותפת שנקראת המחנה הציוני. הרשימה זכתה ב-24 מנדטים אולם חמישה חברי כנסת כיום משוייכים לתנועה: ציפי לבני, יואל חסון, קסניה סבטלובה, איל בן ראובן ויעל כהן-פארן.

המפלגות שמקיימות פריימריז מתקשות, אפוא, לשכנע את המצביעים שלהן להתפקד ולהשתתף בהליך. ניתן להסביר את הכישלון הזה בחוסר עניין, ברתיעה של אזרחים מלהיות מזוהים באופן רשמי עם מפלגה, או פשוט בסירוב לשלם דמי חברוּת. סיבה מרכזית נוספת נוגעת לדימוי הציבורי הנמוך של שיטת הפריימריז. השיטה הדמוקרטית והפתוחה, שהתחילה כהבטחה גדולה, התפתחה לכדי הליך שנראה כנשלט על-ידי הצבעות מאורגנות המתאפיינות בדילים וקומבינות. תופעות אלה צובעות את הפריימריז בצבעים לא מחמיאים, מעניקות כוח עודף לא-יחסי לקבוצות מיעוט מאורגנות וגורמות לתלות לא בריאה של נבחרי ציבור בקבלני קולות ובקבוצות לחץ. התופעות השליליות הללו מניאות אזרחים רבים מלהתפקד, וכך נוצר מעין מעגל שמזין את עצמו: ככל שמתרבים הדיווחים על כשלי הפריימריז, כך נפגע האמון בהליך ואזרחים מן השורה נמנעים מלהתפקד, מה שמגדיל עוד יותר את כוחם היחסי של קבלני הקולות וקבוצות הכוח המאורגנות.

החולשות הללו יחד עם חוסר ההצלחה של המפלגות לשכנע אזרחים להתפקד, העלו לאחרונה על סדר היום יוזמה לאמץ פריימריז פתוחים. הליך כזה יוריד את חסמי הכניסה להשתתפות: הוא מאפשר גם לאזרחים שלא התפקדו להשתתף בבחירות הפנימיות. בעיני מקדמי הרעיון, פריימריז פתוחים מהווים הזדמנות גדולה לשינוי חיובי. בשנים האחרונות, התקיימו הליכים כאלו במפלגות במספר מדינות. בחלק מהמקרים, הם היו הצלחה גדולה וסחפו מיליוני אזרחים להשתתף של ב"חגיגה דמוקרטית". זאת ועוד, הפריימריז הפתוחים גם היו קרש הקפיצה לקמפיין בחירות מוצלח וייצרו התלהבות ומומנטום חיובי. גם במירוץ הנוכחי במפלגת העבודה הרעיון עלה על הפרק, כאשר יצחק הרצוג, היו"ר המכהן ואחד המועמדים, הצהיר כי במידה וייבחר מחדש יפעל לקיים לפני הבחירות פריימריז פתוחים בו ייבחר מועמד גוש המרכז-שמאל לראשות הממשלה.

תחרותיוּת

בדומה להשתתפות, גם תחרותיוּת מהווה מימד מרכזי של הליך דמוקרטי. ללא חלופות אמיתיות, אפילו השתתפות בקנה מידה רחב תקנה להליך רק מראית עין דמוקרטית. אולם בעוד שבבחירות כלליות תחרותיוּת היא תנאי הכרחי (תארו לכם רק מועמד יחיד לנשיאות ארצות הברית או רק מפלגה אחת בבחירות בגרמניה) אין הדבר כך ברמה הפנים-מפלגתית. כך, למשל, הבחירות ליו"ר הליכוד רחוקות מלהיות תחרותיוּת מאז שנת 2007. בנימין נתניהו הוא מנהיג מפלגה כמעט בלתי מעורער וגם כאשר מתקיימת התמודדות, היא מושכת מועמדים זוטרים ומהווה רק חותמת גומי להיבחרותו מחדש. הפריימריז האחרונים לראשות הבית היהודי (אפריל 2017) מהווים דוגמא נוספת וספק אם רבים היו בכלל מודעים לקיומם.

בניגוד למקרים אלה של חוסר תחרותיוּת קיצוני, מפלגת העבודה מפגינה את הקוטב השני: מדובר ב"מפלגת אוכלת מנהיגיה". בעוד שבראש הליכוד עמדו מאז 1993 שני מנהיגים בלבד ובכל המקרים בהם המנהיג המכהן התמודד הוא גבר על יריביו, במפלגת העבודה התמונה הפוכה בתכלית. מאז רצח רבין ב-1995 ראשות המפלגה התחלפה 8 פעמים. זאת ועוד, בכל הפעמים בהם המנהיג המכהן התמודד הוא נחל מפלה. כך קרה ב-2002 כאשר בנימין בן-אליעזר הפסיד לעמרם מצנע, ב-2005 כאשר שמעון פרס הפסיד לעמיר פרץ, ב-2007 כשפרץ הפסיד לאהוד ברק, וב-2013 כאשר שלי יחימוביץ' הפסידה ליצחק הרצוג. עוד מוקדם לקבוע האם בוז'י ימשיך את ה"מסורת"...

תחרותיות נמדדת לא רק בהישרדותו של המנהיג המכהן אלא גם במספר המתמודדים ובפער בין המנצח לבין הדולקים אחריו (לוח 1). גם כאן מפלגת העבודה "מצטיינת" (לא בטוח שזה פועל לטובתה) ביחס למפלגות אחרות. ההתמודדות הנוכחית משכה אליה מספר שיא של תשעה מתמודדים (שניים מהם פרשו סמוך ליום הבחירות) ובממוצע מספר המועמדים בפריימריז ליו"ר מאז 1992 עומד על כמעט 4. בחמישה מקרים הפער בין המועמד המנצח למועמד אחריו היה נמוך מ-10%, דבר המעיד על מירוץ צמוד ורמה גבוהה של תחרותיות.
מפלגת העבודה היא גם המפלגה היחידה בישראל בה נוצר צורך בסיבוב הצבעה שני כדי להכריע. בשני מקרים בעבר – ב-2007 וב-2011 – לא הצליח אף אחד מהמועמדים לזכות בלפחות 40% מהקולות הנדרשים לניצחון כבר בסיבוב הראשון. בהתחשב במספר הרב של מועמדים בהתמודדות הנוכחית הסיכויים לסיבוב שני גבוהים ביותר.

לוח 1. תחרותיות בפריימריז ליו"ר מפלגת העבודה

שנה	מספר המתמודדים	סיבוב שני?	הפער בין המנצח למועמד במקום השני
1992	4	X	6%
1997	4	X	22%
2001	2	X	4%
2002	3	X	15%
2005	3	X	2%
2007	5	V	3%
2011	4	V	8%
2013	2	X	17%
2017	7	V	?
ממוצע	3.8		9.6%

הוגנוּת וטוהר מידות

אחד מהיתרונות הבולטים של שיטת הפריימריז נוגע לעובדה שמדובר בשיטה שקופה: זהות המנצח/ים נקבעת על-פי התמיכה שהם קיבלו בהליך בחירות. בכך היא עדיפה על שיטת סגורות (מנהיג, ועדות מסדרות) שבהן דברים נקבעים מאחורי דלתיים סגורות. אולם היתרון הזה של הפריימריז מותנה בהנחת יסוד שלפיה הליך הבחירות הוא הוגן ונקי.

למרבה הצער, הפריימריז במפלגות הישראליות סובלים לא פעם מליקויים הקשורים בהליכי הבחירות. אחת מהתופעות השכיחות ביותר נוגעת להתפקדות – ההליך המקדים שקובע מי יהיה קהל המצביעים (בעלי זכות הבחירה). הדיווחים על איתור אלפי טפסי התפקדות לא תקינים במירוץ הנוכחי במפלגת העבודה לא היו בגדר תופעה חדשה. גם לפני שש שנים, במאבק בין עמיר פרץ לשלי יחימוביץ' לראשות המפלגה נפסלו 15,000 מתפקדים, ובשנת 2005 היקף התופעה היה כה רחב עד שהמפלגה נאלצה לדחות את מועד הבחירות הפנימיות. כל העקבות – אלפי טפסים ללא פרטי קשר של המתפקדים וכפילויות במספרי הטלפון וכתובת המייל – מוליכים אל פעילותם של קבלני קולות. התופעה הזו ותופעות דומות לה (כמו מתפקדים כפולים הרשומים גם במפלגה נוספת או חברים לא כֵּנים שמשתתפים בפריימריז אך כלל לא מצביעים למפלגה בבחירות לכנסת) גורמות לעיוות משמעותי של ההליך הדמוקרטי ועלולות להביא לתוצאות שאינן מייצגות את תומכי המפלגה.

תופעה שכיחה פחות קשורה באי סדרים – ברמות שונות של חוּמרה – בתחנות ההצבעה ובספירת הקולות. בניגוד לבחירות לכּנסת או לרשויות המקומיות, אשר מנוהלות, מאוסדרות ומפוקחות על-ידי המדינה על שלל משאביה וכֵּליה, הבחירות המקדימות במפלגות מנוהלות על-ידי המפלגות עצמן. כך קורה שהגופים המפקחים על פריסת הקלפיות, על חשאיוּת ההצבעה ועל ספירת הקולות לא רק שחסרים משאבים הולמים לפיקוח אפקטיבי, אף נגועים לעיתים באינטרסים של מי מהמתמודדים. באופן כזה, בחלק מההתמודדויות היו דיווחים על קלפיות שנעלמו (או נשרפו), על קולות שזויפו, על הליכים לא סדירים של זיהוי המצביעים ועל תחנות הצבעה בהן נרשמו יותר קולות מאזרחים שהצביעו בפועל.

בהקשר זה, כדאי להסתכל גם על חצי הכוס המלאה – במפלגת העבודה פועלים מנגנוני בקרה ופיקוח סדירים אשר מנטרים את טפסי ההתפקדות, בוחנים את תקינותם ופוסלים את אלה שנמצא בהם פגם. ריבוי המועמדים והתחרותיוּת הגבוהה גם מוודאים שתהיה ביקורת הדדית של המועמדים זה על זה. התקשורת אמנם נוטה להבליט את השלילי, אך בעצם הדיווח וחשיפת הליקויים לאור השמש הציבורי, יש חשיבות בפני עצמה. בניגוד לרושם שנוצר ששיטת הפריימריז היא אם כל חטאת, כמה מפרשיות השחיתות החמורות ביותר התרחשו במפלגות לא דמוקרטיות כגון ישראל ביתנו וש"ס.

עניין ציבורי ומינוף אלקטורלי

מה עדיף למפלגה? הליך בחירות מנומנם ולא-תחרותי המהווה לא יותר מחותמת גומי או מירוץ רווי יצרים בהם המתמודדים מכפישים זה את זה ומייצרים כותרות? התשובה לכך לא ברורה ותלוייה במידה רבה בהקשר הפוליטי ובזהות המועמד הנבחר. ניסיון השוואתי מלמד שבמקרים רבים, מירוץ פתוח ומנהיג חדש משפרים את אחוזי התמיכה במפלגה, לפחות בטווח הקצר. אם המירוץ נערך זמן קצר לפני הבחירות, הוא אף יכול ליצור מומנטום חיובי שיגלוש אל קמפיין הבחירות. כך היה בפריימריז הראשונים במפלגת העבודה (1992), כאשר ניצחונו של יצחק רבין יצר תנופה שהביאה גם לניצחון בבחירות לכנסת. דוגמאות בולטות נוספות הן ניצחונם של המלהיב של רומנו פרודי (איטליה, 2005) ושל פרנסואה הולנד (צרפת, 2011) בפריימריז פתוחים שהוליכו בשני המקרים לניצחונות גם בבחירות הכלליות. במקרים אחרים, שכיחים פחות, המירוץ ותוצאותיו עלולים דווקא להביא לפיצול ולפגוע במפלגה. כך, למשל, ניצחונו של שאול מופז על ציפי לבני בפריימריז לראשות קדימה ב-2012 הביא לקריסתה של המפלגה. הדם הרע בין בנימין נתניהו לדוד לוי במהלך הפריימריז של 1993 ("הקלטת הלוהטת") הביא לפרישתו של האחרון מהמפלגה ולייסודה של מפלגת "גשר".

גם אם המירוץ הנוכחי לא ישפר את התמיכה במפלגת העבודה, דומה שהוא לכל הפחות לא צפוי לפגוע בה. החיכוכים בין המועמדים לא גרמו לפיצוץ ולא חרגו מעבר להתנגחויות לגיטימיות בין יריבים. במפלגה השכילו לצקת תוכן לקמפיין ובחודש האחרון נערכו מספר עימותים פומביים (או מקוונים) בין המועמדים. אם נסכים עם האמרה הידועה שאין כזה דבר פרסום רע, אז המפלגה אמורה להיות מרוצה מהכיסוי התקשורתי (לוח 2). התקרית בין אראל מרגלית ואבי גבאי, הקמפיין המקורי של דינה דיין, הניסיון הפוליטי של פרץ והרצוג – כל אלה הפיחו חיים במפלגה המנומנמת שהוספדה כבר פעמים רבות.

לוח 2. אירועים ביישורת האחרונה של קמפיין הפריימריז

4.6 - עימות באולפן וואלה (מנחה: יעקב איילון)
10.6 - דיבייט מפלגתי במודיעין (מנחה: דפנה ליאל)
12.6 - עימות בוועידת ישראל לשלום של עיתון הארץ (מנחה: רביב דרוקר)
17.6 - עימות ווטסאפ במעריב (שואלת: רויטל עמירן)
17.6 - המועמדים בשיטת הכיסא החם בתכנית המטה המרכזי בערוץ 10 (מנחה: גדי סוקניק)
20.6 - דיבייט מפלגתי בכרמיאל (מנחה: מזל מועלם)
24.6 - עמית סגל ואמנון אברמוביץ בערוץ 2 "מסע בין הכוכבים"
1.7 - עימות באולפן פגוש את העיתונות בערוץ 2 (מנחה: רינה מצליח)
3.7 - דיבייט מפלגתי באוניברסיטת תל-אביב

מה שעוד הוסיף לעניין הוא חוסר הוודאות באשר ליחסי הכוחות בין המועמדים. מכוני הסקרים הגדולים נמנעים כבר כמה שנים מלסקור התמודדויות פריימריז, ולעומת זאת סקרים רבים מטעם מועמד זה או אחר הורו על תוצאות שונות בתכלית שהדבר היחיד המשותף להם היו הפערים הקטנים בין המועמדים. מירוץ כל כך פתוח לראשות אחת המפלגות המרכזיות בישראל לא זכור. יחד עם זאת, קשה לומר שהמירוץ הזה גורם לעניין נרחב בכלל הציבור. מפלגת העבודה (או המחנה הציוני לצורך העניין) לא נחשבת בנקודת הזמן הנוכחית למנייה בנסיקה ולא ככוח שעתיד להתמודד על השלטון בבחירות הקרובות. בהקשר הזה, גם הרחש במחנה המרכז-שמאל אודות מירוץ נוסף – במתכונת של פריימריז פתוחים – לראשות הגוש, גורם למירוץ הנוכחי להיראות מעט פחות מכריע.

סיכום

הפריימריז לראשות מפלגת העבודה הפכו להיות מעין ריטואל קבוע של המפלגה, שאורך הכהונה של יושבי הראש שלה מאז 1995 עומד על שנתיים בממוצע. מספר המשתתפים הצפוי לקחת חלק בפריימריז הללו מהווה אחוז קטן מאוד מאלו שהצביעו לה, אולם ההתמודדות הנוכחית מתאפיינת בתחרותיות גבוהה. המירוץ הפתוח והמועמדים המגוונים יצרו עניין תקשורתי אך דומה שהציבור נשאר ברובו אדיש להתמודדות.
כאחת מהמפלגות שקיבלו את הציון הגבוה ביותר במדד הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית, מפלגת העבודה ממשיכה לדבוק בשיטת הפריימריז. עקביות רציפה כזו של המפלגה בשיטה הכוללנית הזו אינה מובנת מאליה. המירוץ הנוכחי ממחיש שלמרות מגרעותיה, שיטת הפריימריז היא שיטה דמוקרטית, השתתפותית, תחרותית ושקופה.