על מדים וערכים

לצד פטריוטיותו העמוקה והאומץ הציבורי של האלוף גולן הוא שגה בהתבטאותו שגיאה קשה בכמה רבדים. כל קצין בכיר חייב להסס בטרם יתבטא בדרך שתקלע את הצבא, בעל כורחו, לתוך עין הסערה של המחלוקת הציבורית בישראל.

גם אנו חוששים, כמו האלוף יאיר גולן, מהמגמות המסוכנות של גזענות בחברה הישראלית. אנחנו מצדיעים לפטריוטיות העמוקה ולאומץ הציבורי הגלום בהתבטאותו החריפה נגדה. גאוותנו בקצין שבוחר להתמודד עם עוול מוסרי חשוף בצריח, ולספוג את ההדף, בשתיקה. אבל, בכל אלה אין כדי לתמוך במעשהו. התבטאותו של האלוף גולן היא שגיאה קשה בכמה רבדים:

יש קשר בין מדים לבין ערכים. תהליך ההכשרה המקצועית של קציני צה"ל טוען אותם בפק"ל ערכי, שהוא הבטוחה להיותם שליחים נאמנים של מדינה שערכיה יהודיים ודמוקרטיים. הקצין הוא לא רק "מורעל", חרב להשכיר, אלא גם ג'נטלמן, אישיות ערכית ומוסרית. ואולם יש להבחין היטב בין האחריות של קצין לתפקוד ערכי מול חייליו ובדרך הפעלת הכוח, לבין האחריות שלו כלפי החברה האזרחית כולה. לובשי מדים אינם אמורים להנהיג את השיח האזרחי, גם אם כוונותיהם מצוינות. ייאמר מפורשות: איננו רוצים לדמות למשטרים – דוגמת תורכיה של אטאטורק - שבהם הצבא הוא שומר הדמוקרטיה.

כאשר הרמטכ"ל הטיף לטוהר הנשק של חייליו הוא פעל כמצופה בהתאם למסמך "רוח צה"ל", המשמש תעודת זהות ערכית ללוחמים. מנגד, כאשר סגן הרמטכ"ל מתבטא בציבור, ברגע סמלי במיוחד, כמבקר של החברה האזרחית, הוא חוצה קווים אסורים. זהו שימוש בלתי ראוי בהון החברתי שמדי אלוף בצה"ל מקנים לו. מי שמבקש לסנגר על חציית הקווים של גולן, שרצה להיות איש במקום שאין איש, ומקטלג את עמדתנו כפורמליזם דקדקני, מוזמן לשקול את האפשרות שבעתיד (הקרוב?) יכהן סגן רמטכ"ל אחר, נניח – בוגר מכינת עלי בשומרון, שיבקש לבקר את החברה האזרחית בגין חולשות אחרות שהוא, לטעמו, מוצא בה, ושהן לדעתו הכנה, מסוכנות מאד למפעל הציוני.

גולן הוא לוחם עתיר זכויות, אך איננו סוציולוג, הוגה דעות, משפטן או בעל דיסציפלינה רלבנטית שמצדיקה התבטאות סמכותית בנושאים שאינם בתחום אחריותו. על רקע זה ברור מדוע שגה להשוות ברמז את המצב בישראל למצב שהביא לשואת היהודים בגרמניה. זאת יש לדעת, השואה איננה עוד אירוע מחפיר בתולדות האנושות, אלא היא, בלשונו של אלי ויזל "הר סיני של חושך". מופע חד-פעמי של דמוניות שאין להשוות לשום רוע אנושי אחר. השואה, כמסמנת רוע מוחלט, חייבת להישמר בתודעה בנפרד מרעות-חולות אחרות, גם אם הללו מרתיחות את הדם ואף מסכנות אותנו, ברוח ובגוף.
מי שמציע לקשר, ולו ברמז, בין השואה לבין עניינים אחרים - מופעי גזענות בתוכנו (האלוף גולן), הנכבה לפלשתינים (פרסום במכון ון-ליר) או ההתנתקות מגוש קטיף (חלקים מחב"ד) – תורם להכחשת הייחוד הסמלי של השואה כביטוי קיצוני של הרוע, ובכך מוזיל אותה. זאת ועוד, ההשוואות המופרכות לשואה יוצרות מרחב דיכוטומי מדומה של "רע" ו"טוב" מוחלטים ובכך תורמות לרידוד השיפוט של המציאות, ולמחיקת המורכבות שבדרך כלל קיימת בה.

כנגד התרומה של האלוף גולן למלחמה החשובה בגזענות, היה עליו לשקול את המחיר החברתי שנאומו גובה מצה"ל. כל קצין בכיר חייב להסס בטרם יתבטא בדרך שתקלע את הצבא, בעל כורחו, לתוך עין הסערה של המחלוקת הציבורית בישראל. מעמדו של צה"ל בחברה הישראלית הוא נכס אסטרטגי, מכפיל עוצמה, יקר-ערך ויקר-מציאות. הגיליוטינה הפוסט-מודרנית כבר ירדה על צווארן של כל הפרות הקדושות בישראל, למעט הצבא. כך, בית המשפט העליון, שהחלטות ערכיות הן מקצועו, נאלץ, בעל כורחו לשלם את המחיר. אבל הצבא, איננו מופקד על עניינים אלו, ואסור לו לפרוט את יוקרתו בנושאים אזרחיים. לא בכדי אנחנו מלבישים את הקצינים במדים שיטשטשו את זהותם האישית, ובכך יאפשרו לכולם להזדהות עמהם.

בבסיסי צה"ל נוכל עדיין למצוא את הסיסמא הישנה: "צבא בונה עם". סיסמא זו חוטאת לתרבות הפוליטית שלנו וראוי היה שתסולק. המדינה לא הסמיכה את צה"ל ומפקדיו לבנות את העם. היא מסרה לידיהם את האחריות לשמירה על בטחון המדינה. עליהם להתרכז בכך.

המאמר פורסם ב"הארץ".