ביקורת בונה

נימוק ההגנה על הפרטיות אינו נותן לנו את הזכות לדכא ביקורת על השלטון. כשאנחנו משתיקים את מי שמנסים להסב את תשומת לבנו לדברים שאנו מעדיפים לא לראות, אנו בעיקר פוגעים בעצמנו כחברה

במקום לדבר על היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, בואו נדבר על סוקרטס. סוקרטס היה מורו ורבו של אפלטון, וככל הנראה גם אדם מעצבן מאוד. האתונאים קראו לו, סליחה על התרגום הוולגרי, היתוש על התחת של אתונה. עוקץ את הסוס הגדול ומבקש לעמת את סביבתו עם תפיסותיה ואמונותיה.

בשבועות האחרונים התרבו ניסיונות השתקה מטרידים של מפגינים. שופט בית המשפט העליון מני מזוז קבע שאין לאפשר משמרת מחאה מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט. כאן היתוש הוא מני נפתלי, שלא מאפשר לנו לשכוח את המתרחש בתוך בית ראש הממשלה. לנוכח הביקורת מיהר מנדלבליט להצהיר ש"חופש הביטוי והזכות להפגין יישמרו מכל משמר", והמשנה ליועץ רז נזרי טען שאין איסור להפגין מול ביתו של מנדלבליט. במקביל, בית הדין של לשכת עורכי הדין השעה את עו"ד ברק כהן שהפך פעילות שנויה במחלוקת של הפגנות לפעילותו המרכזית. היתוש כהן לא מאפשר לנו לשכוח את התנהלות הבנקים מול לקוחות חלשים, תוך מחיקת חובות של מיליארדים לאחרים. כמו כן, המשטרה עצרה בפתח תקווה מפגין יחיד בן 60, שהניף שלט שעליו נכתב "שרייך סוררים". עוד יתוש שמבקש שנפנה את מבטנו אל מה שאנחנו מעדיפים לא לראות.

הזכות להפגין היא הזכות העומדת לרשות מי שאין לו מיקרופון ונגישות לתקשורת, שמרגיש שנעשה עוול אישי או חברתי, ורוצה לצעוק את צעקתו. הצעקה היא יסוד האמנה החברתית שלנו ומשקפת את האמונה שאפשר לבקר, לתקן ולשנות.

אלא שלנראה שמשטרה ולרשויות המקומיות יש נטייה להרחיב את גבולות האיסורים על הפגנות באמצעים מגוונים: פיזור התקהלות, עיכוב, מעצר לא נדרש, אלימות מופרזת, דרישה לערבות בנקאית כתנאי לאישור הפגנה או מתן רישיון לימים מעטים. היועץ המשפטי מנדבליט עצמו פסל בפברואר האחרון נוהלי אישור הפגנות של עיריית ירושלים מפני שסבר שהם מגבילים מדי את הזכות להפגין.

במקרה של מנדלבליט, מדובר בהפגנה מול ביתו הפרטי, והשופט הדגיש את הזכות לפרטיות עובד הציבור, משפחתו ושכניו. אבל גם אם אני עצמי לא הייתי הולכת להפגין מול ביתו הפרטי, אין צורך שבשם הפרטיות נקשה על פרטים חלשים מול תאגידים חזקים, על עיתונאים מול בעלי שררה וממון ועל חושפי שחיתויות מול הממסד.

חשוב מאוד לוודא שבית המשפט לא מעניק לרשויות מעין שיפוטיות הגנת יתר, כמו זו שהוא נוטה לפעמים להעניק לעצמו. הרי מי שבאמת רוצה להשפיע על היועץ המשפטי, לא מפגין מול ביתו. הוא שוכר לוביסטים ומשתמש באנשי קשר שאינם באים עם שלטים, ואף משטרה לא מפזרת או עוצרת אותם. גם ההקשר הכללי, של השתקת ביקורת לא רק כשמדובר על ביתו של מנדלבליט אלא על כל כיכר בפתח תקווה, מלמד שמשהו לא בריא מתרחש כאן.

יתרה מזאת, אין זו הפעם הראשונה שבה נעשה שימוש בטיעון הפרטיות כדי לדכא ביקורת על השלטון. אפשר להיזכר בסירוב לחשוף את הוצאות בית ראש הממשלה או את רישומי השיחות היומיות שלו עם שלדון אדלסון.

אם אנחנו באמת חרדים לסוגיית הפרטיות, כדאי שזכור שדווקא הפרטיות שלנו, אזרחי המדינה, נמצאת תחת איום. מאגר ביומטרי, מעקב אחר נתוני תקשורת ותכתובות מייל, מצלמות בכל קרן רחוב, איסוף מידע שיטתי, צילום ומעקב, מובילים דווקא לפגיעה בפרטיות שלנו ומשמשים את השלטון לפגוע בזכותנו למחות.

אגב, פגיעה בזכות לצעוק ולהפגין אינה נחלת ממשלה מסוימת. לפני 12 שנים ננקטו על ידי המשטרה צעדים כדי לפגוע במפגינים נגד תוכנית ההתנתקות: מעצירת אוטובוסים מתל אביב דרומה והחרמת רישיונות נהיגה ועד כתבי אישום נגד קטינים.

השימוש באמצעים קיצוניים, שחלקם מחוסרי סמכות, כדי לסכל מחאה - אינו חדש. אבל יש לזכור בפרפרזה על דברי סוקרטס: כשאנחנו משתיקים יתושים, אנחנו פוגעים בעצמנו כחברה יותר מאשר ביתושים עצמם.

פורסם לראשונה ב'מעריב'