היהדות בארץ ישראל במפנה 1967

תופעת הגלות היהודית הארוכה, תופעה שהיא יחידאית וחריגה בכל קנה מידה היסטורי, אינה יכולה להיות מובנת בקטגוריות היסטוריות רגילות, וזאת משום שתופעת ה'גלות הארוכה' אינה יכולה להיות תופעה היסטורית אלא תופעה של חריגה מההיסטוריה. גם הביטוי 'תופעה של חריגה מההיסטוריה' אינו הולם ויהיה מדויק יותר לכנות זאת פרקטיקה של חריגה מההיסטוריה. תופעת ה'גלות' כתופעה קונקרטית מתייחסת למצב בו קבוצת אנשים מוגדרת כ'זרה' למיקום הגיאוגרפי בו היא נמצאת, וזאת מתוך כך שיסודות הכינון של הזהות של קבוצה זו נטועים במיקום גאוגרפי וסוציולוגי אחר. בגלל האופי ההיסטורי המהותי של תהליכי כינון הזהות של קבוצות אנשים, תופעה כזו אינה יכולה להימשך זמן רב מדי באופן אינהרנטי. הזמן הקונקרטי הנמשך בזמן ה'גלות' עצמה מכונן זהות חדשה ומקומית שאינה חזקה או חלשה מהזהות הקודמת שנולדה גם היא מתוך שהיה היסטורית באותה המידה במיקום אחר. התופעה של 'גלות ארוכה', כפי שאנו מוצאים בגלות היהדות חורגת, מתאפשרת לא בגלל תנאים היסטוריים מיוחדים, אלא בגלל פרקטיקה דתית מכוונת לשמר אותה. מפרספקטיבה זו נכון יהיה לומר שהגלות אינה דבר שקרה לעם היהודי באופן היסטורי, אלא הגלות היא פרקטיקה יהודית לחרוג מן ההיסטוריה. התהליכים ההיסטוריים עצמם, בהם זהויות נולדות, מותכות, מתמזגות ונעלמות בהשפעת הנתונים ההיסטוריים הריאליים המכוננים אותם, יכולה להיות מנוצחת על ידי פרקטיקה מכוונת של כינון זהות החורג מהשפעות אלו בדיוק.

הדת היהודית מלאה בפרקטיקות שמרכזן שימור עצמי של הזהות היהודית, שימור שהוא עצמו מכונן את הגלות כמציאות היסטורית ריאלית. נדגים רק מעט מתופעות המפורשות והמובהקות יותר. אימוצו של הנרטיב היהודי הוא מאבני היסוד של הדת היהודית, והוא מכונן בפרקטיקה האינטנסיבית של לימוד תורה באופן כללי וקריאת התורה הקבועה בבית הכנסת בפרט. נרטיב זה יסודו בהולדת העם היהודי מתוך גלותו של אברהם ממקומו. גלותו של אברהם מופיעה כנקודת הראשית של הזהות היהודית, ובנקודה זו הזהות אינה מכוננת מתוך הנסיבות ההיסטוריות הנתונות אלא מתוך ההתגברות עליהם באמצעות הגלות עצמה המוזמנת על ידי הרול האלוקי הטרנסצנדנטי. פרקטיקה מרכזית וחשובה נוספת ובולטת של כינון זהות 'גלותי' שאינו כפוף לנסיבות היסטוריות אלא גובר עליהם הוא חג הפסח. המיתוס של יציאת מצרים והחובה הדתית המקודשת והחמורה לזכור אותו ולספר אותו דור אחרי דור כיסוד המכונן של הזהות הדתית היא פרקטיקה שיש לה משמעות פנומנולוגית מובהקת: כינון קבוצת השייכות היהודית ככזאת הנולדת מתוך חריגה של הטרנסצנדנטיות מתוך ההיסטוריה. היהודי נדרש כל שנה לזכור שזהותו כיהודי נולדה במצב של גלות ואי שייכות לתנאים הסובבים אותו: עבד בארץ מצרים. בזכירות יציאת מצרים מכוננת הזהות היהודית ככזו שההיסטוריה לא יכולה לנצח, משום שהיא לא נולדה מתוכה אלא מתוך הניצחון עליה: עם העבדים נולד מתוך היפוך מצבו ההיסטורי הראשוני על ידי החריגה הטרנסצנדנטית של התערבות האל. כאשר היהודי נקלע לסיטואציה של זרות וגלות הוא אינו מעלה בדעתו להשתלב בסביבה בה הוא נמצא, שהרי כל שנה מחדש הוא זוכר שכבר אבותיו היו 'גרים בארץ מצרים', ועיקר מאמציו הדתיים הם לשמר זהות קשיחה זו שכוננה על ידם, ולהמשיך לשמר אותה כך שההימצאות בפועל בסביבה החדשה לא תגבר על זהות קשיחה וראשונית זו.

במובן מסוים יהיה זה אף נכון לומר שהיהודים ששרדו את כל תקופת הגלות הארוכה הם בדיוק אלו שהקפידו על פרקטיקה זו של 'גלות' יותר מכל, ושאף החזרה לארץ נולדת בעצמה מתוך פרקטיקה זו עצמה. פרקיטקת הגלות משמרת את הזהות היהודית ה'א-היסטורית', אך גם מכוננת עמדה קיומית עקרונית לגבי התמקמותו של האדם בסביבתו הגיאוגרפית והסוציולוגית – הוא לעולם 'אינו מכאן'. מצבו היסודי של האדם הגולה הוא שהוא 'אינו מכאן', וכאשר עמדה זו משומרת כעמדה מהותית לאורך זמן באמצעות פרקטיקות דתיות, היא הופכת להיות חלק עקרוני מתחושת הזהות עצמה. היהודי המקיים את פרקטיקת הגלות הוא היהודי היחיד שיכול להמשיך ולשרוד כיהודי בשינויי הנסיבות, וזאת באמצעות זאת שהוא לעולם אינו מתמזג וממשיך לכונן את זהותו כזהות של גולה ש'אינו מכאן'. למעשה הגורם הריאלי המרכזי המשותף לכל היהודים שחזרו לארץ ישראל בעקבות הציונות היא בדיוק הנאמנות ל'פרקטיקת גלות' זו ששימרה את זהותם כיהודים וכגולים, דבר המוביל מעצמו לבקשת החזרה אל 'ארץ המקור'. אך הציונות מולידה עימה את הקושי האינהרנטי הגלום בכינון הזהות הגלותי: כיצד יכול יהודי שעיקרי זהותו מכוננים על כך שהוא 'לא מכאן' לקיים את זהותו בתוך סיטואציה שבה הוא אמור לחוש שהוא בדיוק כן מכאן כמו בשיבה הציונית הגוברת על הגלות עצמה?

דיאלקטיקה מורכבת זו של הזהות היהודית עצמה הורגשה הרבה פחות בראשית ימיה של הציונות. היהודים שהקימו את היישוב היהודי החדש ואף את המדינה היהודית בראשית דרכה יכלו לקיים בקלות את אותה העמדה הקיומית המכוננת את זהותם – שהם לא מכאן. אמנם השיח הגלוי היה רווי בתחושת שייכות היסטורית אל השורשים, אך הסיטואציה הריאלית של התמודדות והתגברות מתמדת על התנאים הריאליים שימרו עמדה זו באופן מלא וקולקטיבי. המדינה היהודית הקטנה והשברירית המוקפת אויבים חזקים שימרה את אותה תמונת עולם קיומית של זרות ואיום קיומי המוליד זרות לסיטואציה ההיסטורית הריאלית. השורש הזהותי היהודי יכול היה להמשיך להתקיים, ובעיקר נוספה לו רטוריקה חדשה של גבורת-עשייה ואחריות גורל חלוצית המלווים זהות משותפת זו של 'לא מכאן'. ה'לא מכאן' החלוצי הוא למעשה רק סובלימציה של הגלות, ובכך שהיא עסוקה באופן מודע בהתגברות על זרות זו למרחב על ידי 'הפרחת השממה' והתגוננות מאיומים, החלוציות מניחה זרות זו עצמה כ'דבר עליו גוברים' ועל כן היא נשארת היסוד הזהותי העקרוני שלה.

מלחמת ששת הימים היא נקודת המפנה העקרונית ביותר בדיאלקטיקה זו של הזהות היהודית במאות האחרונות. בניצחון המוחץ והמסחרר של מדינת ישראל על אויביה גברה המדינה היהודית על עיקר האיומים עליה, קיבלה את אפשרות השליטה על כל השטח מן הים לירדן, ולמעשה ביססה מעמד פוליטי של 'בעל הבית' על כל שטח המחיה הרחב ביותר שלה. כך באחת נעלמו כל הנסיבות הריאליות שאפשרו ליהודים להמשיך לכונן את זהותם ככאלה ש'אינם מכאן' – הם כעת לגמרי מכאן. הם קובעים בדיוק מה קורה כאן. רגע זה הוא שבר עקרוני במבנה הזהות היהודי. זהותו של היהודי כמי ש'אינו מכאן' אינה רכיב חיצוני הניתן לתמורה ושינוי. כפי שכבר נאמר, זהו המכנה המשותף הכמעט יחיד (ודאי לאחר החילון הנרחב) של היהודים שהתאספו חזרה בארץ ישראל, ולא ברור כלל האם ניתן לקיים זהות יהודית כל שהיא בלעדיה. מדינת ישראל קמה על אתוס הגלות היהודית, ומשקמה מדינה זו אתוס זה המקיים את יסודות זהותה נשמט ונעלם.

שבר זה של הזהות היהודית מתבטא בעיקר בפירוק האתוס היהודי המשותף שהתקיים בציונות עד אז, אל שימור פרטיקולרי ושבטי של פרקטיקת גלות זו של 'אני לא מכאן' בדרכים שונות. תנועות הימין בעיקר תנועת ההתנחלות בחרה להמשיך את גרסת ה'לא מכאן' החלוצית על ידי זה שהיא ממשיכה לדמות ולקיים את מצב החירום והנרדפות שהתקיים לפני 67 על ידי התיישבות מסוכנת בשטחים. כל זאת מתוך הכחשת יחסי הכוחות החדשים בהם היהודים הם כעת בעלי הבית והשליטה ולא החלוצים הנרדפים. השמאל הישראלי המיר את ערכי החלוציות בתודעה אימפליציטית של קולוניאליזם, המכוננת את הישראלי כזר באופן מהותי למרחב המקומי, כאירופי בעל תרבות אירופית ו'לא מכאן', ועל כן הוא חותר באופן תמידי להיפרדות מהאוכלוסייה המקומית "על מנת לשמר את הזהות היהודית". החרדים שימרו מתחילה את אופן קיומם כ'לא מכאן' בזרות ובתחושת הגלות יחס למדינה הציונות, ולאחר 67 יחס זה רק החריף כאמצעי כינון הזהות העצמית היהודית שלהם. היהודים המזרחיים המשיכו לקיים את פרקטיקת הגלות שלהם דרך חווית הדיכוי הריאלית שחוו מידי האליטה האשכנזית, עמדה שנשמרת באותה המידה במרי בדיכוי זה שעדיין מכונן את המזרחי כ'לא מכאן' וכ'גולה בארצו'. כלל האוכלוסייה הישראלית נמתחת בין קבוצות אידיאלוגיות אלה המציעים כל אחת בדרכה דרך אחרת לקיים את הזהות היהודית לאחר ששורשיה הגלותיים נעלמו. ייתכן שרק הפשטה מעמיקה יותר של עמדה קיומית זו של 'לא מכאן' והאפשרות ליישם אותה באופנים מכוונים ופוריים יותר תאפשר לקולקטיב היהודי לכונן זהות יהודית-ישראלית חיובית משוחררת מפתולוגיה זו.

הנקודה החשובה והאחרונה היא שפתולוגיה זו של הזהות היהודית היא זו שמולידה בסופו של דבר את סבלו של הפלסטיני. הפלסטיני, ולרוב אף הערבי הישראלי ממשיכים להיות מכוננים בתור ה'אחר' מולו מכוננת הזהות היהודית, אחרוּת זו לא מאפשרת לו באמת לא להשתלב וגם לא לקבל את הזכויות להם הוא ראוי. המבט היהודי-ישראלי החדש מעמיס על כתפי הערבים המקומיים המוחלשים וחסרי האונים מול הכוח הישראלי את עול ה'גויים' כולם, ודרך הסכינים והמספריים שמרימים מולו ילדות קטנות ממשיך היהודי הישראלי לכונן את עצמו כזר ונרדף מול כוחם העצום של 'אומות העולם'.