האפקט הכפול של מלחמת ששת הימים

כדי לבחון את השפעתה של מלחמת ששת הימים על דמותה של היהדות, ברצוני להפליג תחילה הרחק מעבר לגבולותיה של המדינה הצעירה, ולהתבונן בה דרך סיפורו האישי של צעיר יהודי מתבולל:

כרבים אחרים, ראיתי בעצמי אזרח סובייטי חסר תרבות מוגדרת ושורשים מוגדרים. לא הייתה לי זהות אחרת ועל כן אף לא מקור כוח עצמאי שיוכל לאפשר לי לעמוד בפני כוחה של המדינה הסובייטית. ואז התרחש שינוי דרמטי: מלחמת ששת הימים בשנת 1967. לפתע פתאום ישראל השיגה ניצחון גדול והמשטר הסובייטי שסיפק נשק ומומחים לאויבי ישראל וכבר החל לחגוג את חורבנה – הושפל עד עפר. השנאה היוקדת לישראל נותרה, אך נוספה לה מידה של כבוד מסויג. בברית המועצות שלפני 1967 הכינוי יהודי נחשב על פי רוב לעלבון. אבל אחרי 1967 אפילו הבדיחות על היהודים השתנו... אפילו יהודים מתבוללים לגמרי הפיקו מן הרגע ההיסטורי הזה משמעות חדשה לעצמם... מעמדם בחברה הסובייטית נקבע במידת מה על ידי ניצחון צבאי שהשיגה מדינה במרחק אלפי קילומטרים. זהות שלא טרחנו לטפח, שהודחקה מזה כמה דורות ולא גרמה לנו דבר מלבד צרות, שבה וזקפה את ראשה פתאום והחלה להשפיע על חיינו. רק אז התחלתי ללמוד על זהותי היהודית. ברגע ההוא הבנתי שטעיתי לחשוב שההיסטוריה שלי התחילה ב1917 עם הקמת המדינה הסובייטית. התחלתי לקלוט שאני שייך לעם ולהיסטוריה יחידים במינם, שראשיתם לפני יותר מאלפיים שנה. שיציאתם הקדומה מעבדות לחרות מתרחשת גם בדורי שלי... ברגע שגיליתי את הקשר הזה, את החיבור לתולדותיי ולעמי – גיליתי מקור אדיר של כוח.

כך נשקפה המלחמה מבעד לעיניו של נתן שרנסקי, שסיפורו האישי הפך לסמל ניצחונה של הזהות היהודית על עוצמתה הדורסנית ומוחקת הזהויות של ברית המועצות. סיפורו מגלם את השפעתה של מלחמת ששת הימים על רוחם של יהודי העולם בכלל, וברית המועצות בפרט. המלחמה גילתה את חוסנה ועוצמתה של המדינה הצעירה מול הכוחות האדירים המאיימים עליה, בתמיכת האימפריה הקומוניסטית. הפיכתה של ישראל למציאות קיימת ויציבה, ואף למעצמה אזורית לאחר תקופת החרדה ואי הוודאות שקדמו לה, העניקה עוגן של ביטחון ויציבות ליהודים ברחבי העולם והפיחה בהם גאווה לאומית.

אולם עוצמתה הכבירה של המלחמה לא התמצתה בניצחון בשדה הקרב ובכח הצבאי בלבד. למלחמת ששת הימים נודעה השפעה עמוקה יותר, סוחפת גם היא, ברבדי העומק של התודעה הלאומית-ציונית. השיבה אל ערש הולדתה של האומה, אל ירושלים העתיקה – הכותל והר הבית, ואל יהודה ושומרון, נתפסה כמאורע מיתי וכנס בסדר גודל מקראי, ופרטה על נימים נסתרים וליבתה גחלים עוממות. שורשים יהודיים, שנדמה היה שנעלמו לחלוטין, התגלו מחדש. במובן זה מלחמת ששת הימים העניקה למדינה הציונית הצעירה ממד עומק היסטורי לאומי ודתי, ושימשה מקור כח זהותי-תרבותי, שהטעין את זהותם היהודית של יהודים בארץ ובעולם באנרגיה רבת עוצמה [בין השאר, הוביל תהליך זה לעלייה ההמונית מברית המועצות לאחר עליית מסך הברזל, ובכך והטה את הכף במאזן הדמוגרפי מול הערבים].

תמונה שונה לחלוטין של תוצאות המלחמה משורטטת בידי השמאל הישראלי. בחרתי תיאור מייצג שלה בדבריו של ארי שביט, המשחזר את נקודת מבטו כנער בתקופת המלחמה:

עוד לא מלאו לי עשר כשהודיעו ברדיו שכבשנו את עזה. אני זוכר שבתוך קיץ אחד העולם התהפך: מדינת המותניים הצרים הפכה למעצמת השטחים המשוחררים. רפובליקת המצור הצודקת הפכה לאימפריית כיבוש כוחנית. ישראל הצנועה והנזירית אשר בה נולדתי היתה כלא היתה. הייתי ילד עירני ופוליטי ולכן הגלגול הזה היה כה ברור לי: הריסון מוחלף בתאוותנות. המשמעת העצמית מוחלפת בראוותנות. הישראליות המאופקת מוחלפת בקוקטייל שמנוני של דחפים משיחיים ויצרים לאומניים. ישראל הריבונית, הבן גוריונית, הולכת ומתפוגגת בתוך ישראל חדשה וזרה. חסרת פנים וחסרת גבול. ישראל אשר השליטה בעם אחר משסעת אותה ומשחיתה אותה ומערערת את יסודות זהותה. כעבור שנים אחדות ידעתי כבר הכול. חייתי בתוך תמונת עולם חדה. המתנחלים הם האויב. הפלסטינים הם הקרבן. הכיבוש הוא מקור הרע. השלום הוא בהישג יד. ומכיוון שהכל השתבש כשפרצנו את גבולות ה4 ביוני, הכול יבוא על מקומו בשלום כשנשוב אל גבולות ה4 ביוני. כך שהכול בעצם תלוי בנו. אך ורק בנו... כך שאם רק נגרש את השד הלאומני מקרבנו, אם רק נקיא את אריק שרון ואת גוש אמונים, אם נצא סוף סוף מהגדה המערבית. אם נשוב אל הקו הירוק...

שני רבדיו של הניצחון במלחמה מופיעים גם כאן – אולם הפרשנות והשיפוט המוסרי הפוכים: הניצחון המבטא את עוצמתה הצבאית של המדינה בעייתי מעצם מהותו ומוביל להשחתה [אף ללא סוגיית השליטה בפלסטינים!]. גם התוצאה השנייה של המלחמה נתפסת בעיניים אלה כבעייתית ומסוכנת, משום שהיא עוררה דחפים 'משיחיים' וחוללה תפנית בתפיסה הציונית. קולות דומים נשמעו כבר בתקופה זו, ומתועדים בין השאר בקובץ 'שיח לוחמים': 'איבדנו את הארץ הקטנה שלנו.. הארץ הטובה והיפה... אין לי כמעט קשר נפשי אל השטחים הגדולים האלה שהיום בידינו'. הזיהוי בין שני התוצאות, שהוביל כאמור לחיזוק הזהות היהודית בתפוצות, הביא למרבה האירוניה לתוצאה הפוכה בשמאל הישראלי: הוא העמיק את הניכור בינו ובין המורשת והזהות היהודית, שנתפסה מעתה כנגועה בלאומנות גסה ובשוביניזם.

אלא שתמונה זו אינה משקפת באופן מדויק את המציאות ההיסטורית, וניתן לזהות בה שני פגמים בולטים: ראשית, הפנטזיה על המדינה המוסרית שקדמה למלחמה מתעלמת מהשלטון הצבאי על ערביי ישראל שנפסק רק בשנת 1966, שנה קודם המלחמה. שחיתות שלטונית חסרת בושה, אפליה שיטתית מכוונת, ועוד. מצד שני, העברת השליטה על ערביי יהודה שומרון, שמעולם לא היו בעלי שלטון עצמי, מממלכת ירדן למדינת ישראל, עם כל הבעיות העמוקות הכרוכות בה - הובילה לעלייה דרמטית בתוחלת החיים ואיכותה, ואף בזכויות הפלסטינים שהתגוררו בה.

ניתן לנתח את ההבדלים בין שני התיאורים בדרכים שונות, כאן ברצוני להתמקד בהיבט אחד בלבד: התובנה שצדקתה של המדינה מבוססת על 'צניעותה' וחולשתה, וההתרחבות וההתעצמות מובילים בהכרח להשחתה. התלות בין חולשה לצדק, ובין עוצמה וכוח להשחתה, משקפת כמיהה לאוטופיה מוסרית שאינה מלכלכת ידיה במציאות הריאלית. צבירת כח עשויה להיות מסוכנת ולהוביל להשחתה והידרדרות מוסרית (הדבר קרה באופן חלקי לאחר המלחמה, והוביל בין השאר למלחמת יום כיפור), אבל תפיסת הכח כמשחית באופן מוחלט בעייתית ומסוכנת לא פחות, והחולשה ומצב ה'קרבנות' אינם מהווים צידוק מוסרי.

במגמה זו מסתתר מניע נוסף: הוא נועד להציל את מלחמת העצמאות וגבולותיה במחיר הקרבתה של מלחמת ששת הימים. השחרת דמותה של המדינה משנת 1967 ועד היום נועדה להלבין ולמרק את דמותה של המדינה בגבולות 1948, ולהעניק לה לגיטימציה מוסרית מלאכותית. בהזדמנות זו היא מבקשת גם להחזיר את הגלגל ולהשיב את הצביון הראשוני, הציוני-חילוני-ישראלי של המדינה הצעירה, שנטען כאמור בעקבותיה מטען יהודי [או 'משיחי', ככינוי הגנאי המקובל].

בקצרה – זו אוטופיה מוסרית, שמבקשת לחזור לגן עדן ארץ ישראלי אבוד ומדומיין – שככל הנראה מעולם לא התקיים במציאות.

הבעיות המוסריות שבשליטה ביהודה ובשומרון וביושביהם הן קשות וכבדות משקל, ואסור להקל בהן ראש. אולם בעיות אלה מושרשות בציונות מראשיתה, מרגע שהחליטה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ואינן תולדה של המלחמה. השליטה ביהודה ושומרון לא יצרה אותן, ולכן הנסיגה מהם רק תעביר אותן לתצורה אחרת ותחמיר אותן. הבעיה הדמוגרפית, הפערים התרבותיים והדתיים, תודעת הקיפוח והשליטה, לא תתפוגג מאחורי הגדר – קרוב לוודאי שהיא תחמיר שם, ורצועת עזה תוכיח.

בתקופת הניתוק הארוכה מההיסטוריה הפוליטית הריבונית שנכפתה על העם היהודי, זכינו ב'פריוילגיה' מפוקפקת שלא להתמודד עם דילמות מוסריות הכרוכות בשלטון וכוח. אולם מששבנו אל ההיסטוריה, ונדחפנו בעל כרחנו אל המלחמה הזו – אנו נדרשים להתמודד עמן מחדש. הניסיון לדחוק את ה'בעיה' מעבר לגדר לא יצלח. סופה האחרון של הבריחה מהתמודדות עם דילמות מעין אלה, משתקף בתפיסה האנטי ציונית (שרווחה בקרב אינטלקטואלים גרמניים בראשית המאה העשרים, וגורג' שטיינר הוא אחד מנציגיה הבולטים כיום) הרואה בעצם הניסיון היהודי לשוב להיסטוריה ולפוליטיקה ניסיון פסול מבחינה מוסרית, החותר תחת יסודות החזון המוסרי של היהדות (!). במקום זאת יש להכיר בחשיבותו הקריטית של הכח לשרידותה הפיזית והמוסרית של האומה, יחד עם מודעות מחודדת, שאין יהודית ממנה, לסכנות הגלומות בו ולמחירים המוסריים שהוא גובה. התמודדות כגון זה מצריכה תמונת עולם מורכבת, המבינה את הפער בין החזון המוסרי להגשמתו, ואת המחירים המוסריים שיש לשלם כריבון במציאות הריאלית, כדי ליצור את הטוב שבעולמות המוסריים האפשריים.