נקודת ציון לתולדה ולשקיעתה של יהדות רפורמית ציונית

מאז נוסדה בשלהי ימי פריחתה של ההשכלה היהודית ועם התפתחותה של התנועה הלאומית באירופה, סבלה התנועה הרפורמית ממערכת יחסים בלתי פתורה עם הרעיון הציוני. בראשית דרכה, הכירו מנהיגיה בתורת משה כמכשירה את העם היהודי למען שליחותו האוניברסאלית, ובהמשך היוותה חלופה לכמיהת השיבה לציון. במצע פיטסבורג (1885) ביקשה התנועה הרפורמית לפרק את הדת מהאומה ושללה את רעיון הריבונות היהודית המתחדשת. מתוך כך, ספגו מנהיגיה ביקורת קשה וצברו מתנגדים מהתנועה הציונית על דחייתה זו.

חמישים שנה לאחר מכן, חל מפנה בגישה האנטי-ציונית המובהקת. במצע קולומבוס (1937) ובייחוד לאחר ההיוודעות למימדי זוועות השואה, הכירה התנועה הרפורמית בפתרון הלאומי, קרי במרכזיותה של ארץ ישראל עבור השליחות הרוחנית היהודית וקבעה כי ישנה חובה לסייע בבניין הארץ. על אף זאת, קהילות התנועה האמריקאית לא מהרו לתמוך בישראל, לעודד עלייה ציונית או להיאבק על שמה ברבים. זהותם הלאומית-מרחבית של רפורמים אמריקאים מבנה במידה מסוימת את זהותם האתנית כיהודים. הם אינם חשו מחסור או חוליה חסרה בהגדרת זהותם היהודית, ודי בחיי הקהילה ובמוסדותיה ליצירת אורח חיים וסדר חברתי יהודי.

נקודת הציון העיקרית לפיתוחה של תודעה ועשייה ציונית רפורמית היתה לאחר מלחמת ששת הימים. אופורית הניצחון של המלחמה היא דוגמא לאופן שבו כוחו של אתוס הצליח להבנות אידיאולוגיה חדשה. יהודי התפוצות, ובכללה אלו הרפורמים, ראו במולדת הנאבקת לקיומה במזרח התיכון, כיעד איתן וקבוע על המפה. זהו רגע שחיסל תודעת חיסול והשמדה בפוטנציה. עידוד העלייה ארצה הפך לאסטרטגיה מדוברת ובטוחה יותר, והבחירה היתה לתמוך רוחנית ומעשית בנרטיב של המנצחים, משמע של הישראלים המכבים. רבנים ומנהיגים יהודיים מרחבי העולם הביעו את תמיכתם הפוליטית בירושלים השלמה ובארץ ישראל המתרחבת. השפעה ישירה יצאה גם מתוך בתי הכנסת הרפורמיים כהצהרות והתגלגלה עד לכדי התארגנויות מוסדיות. הרב הרפורמי אמיל פאקנהיים התנגד למשל למסירת שטחים. בשנת 1972 הצטרפו הרפורמים לקונגרס היהודי העולמי ובשנת 1975 להסתדרות הציונית העולמית. במסגרת התקרבותה לאתוס הציוני הקימה התנועה הרפורמית שני קיבוצים בערבה, לוטן ויהל וישוב קהילתי בגליל הר חלוץ. זהו סמל לניסיונה של התנועה הרפורמית לעשות ציונות. כך שלא רק נעשתה רפורמה במשמעותה של הציונות, אלא נעשה ציוניזציה במשמעותה של היהדות הרפורמית עצמה.

ברם, המציאות בישראל הזכירה לרבנים הרפורמים ולקהילותיה שהתמקמו בישראל, כי מקומם הוא מחוץ לתחום הדתי-הלגיטימי במרחב הריבוני הלאומי. הרפורמים מוקמו ועדיין ממוקמים בשוליים, נטולי תקציב, תמיכה והכרה משפטית. הקהילות הרפורמיות סופגות גילויי הדרה ודיכוי במרחב היהודי הריבוני ומנהיגותיהן סובלות מדה-לגיטימציה ואינן מתוקצבות על-ידי המדינה. חלקן אף אינן זכאיות למשכן קהילתי קבוע ונאסר פעילותן במבנה ציבורי מוכר. בעשייתן הדתית ובתפישתן הרעיונית נתפשות הקהילות הרפורמיות בישראל כנטע זר, כיהדות גלותית, אחרת, לא "אותנטית" ומאיימת. מיצוב סמלי וחברתי זה ממקם את התנועה הרפורמית הישראלית כיום כשחקנית פוליטית דומיננטית בסדר החברתי ביחסי דת ומדינה ובמאבק נגד הממסד הרבני. עמדותיה התיאולוגיות והפוליטיות מזוהות ומצטלבות עם תפיסות של השמאל הפוליטי, המכיר בשטחי יהודה ושומרון כשטחים כבושים שיש לפנותם בכדי להקים מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.

כך שגם לאחר שאימצה התנועה הרפורמית את החזון הציוני שהתבטא יותר מכל לאור ניצחון מלחמת ששת הימים, הרפורמים נחוו ועדיין נחווים כ"אחרים". תודעה פוליטית זו פיתחה תודעה של נאבקים, יהדות שוליים, וקיבצה אליה קבוצות מיעוט בחברה הישראלית שמודרים מהספירה הציבורית. הקהילות הרפורמיות והאידיאולוגיה הדתית והאזרחית שנחרטה על דגלן הפכו לזירות מאבק נגד ההגמוניה וכר בטוח עבור השמעתן של קולות יונים. אלו מצאו במשכן הקהילתי סולידריות והזדהות המעוגנת מבחינה דתית עם תפישותיהם החברתיות לגבי מהן זכויות אדם ומהו ליברליזם.

ככלל, המושג "תיקון עולם" הפך אייקון זיהוי של התנועה הרפורמית האמריקנית בפעילותה התומכת בתנועה הפמיניסטית ובתנועה לזכויות האזרח האפרו אמריקאי, בהתנגדות למלחמת וייטנאם ובמאבק לשוויון להט"בי. הקהילות הרפורמיות בארצות הברית מזוהות עם הציר הדמוקרטי מאשר זה הרפובליקני והן מבקרות בחריפות את מקומו של הממשל בישראל בסכסוך הישראלי פלסטיני. השפעה זו מבנה גם את מצבם של המנהיגים הרפורמים בישראל ושל קהילותיה.

מכאן שהמושג "תיקון עולם" והמשנה הרפורמית לסדר חברתי ודתי שרלוונטי למציאות ולאתגרי התקופה, מעמיד לביקורת את הסיטואציה המסוכסכת והפרובלמאטית אליה הגענו יובל שנים אחרי המלחמה ההיא. המאבק בכיבוש הישראלי וההתנגדות לתפיסות פוליטיות ניאו קולוניאליסטיות נעשה לחלק מתיקון עולם במלכות שדיי. השיח הדתי לא מנותק מהשיח הפוליטי במרחב והשלכותיה של המציאות הפוסט מודרני המטשטשת את הגבולות הדיכוטומיים בין שיחים ושדות פעולה. כך הפעילות האזרחית, החתירה לזכויות אדם ולעקרונות יסוד בליברליזם מצאו לגיטימציה ברורה באמצעות התיאולוגיה והליטורגיה הרפורמית עצמה.

דיינה אוואן בספר Contemporary Debates in Philosophy of Religion כתבה: "תיקון עולם" הוא למעשה פוליטי, ומשקף את היסודות השמאלניים הרדיקליים ביותר במצע הדמוקרטי, עד כדי כך שרבים טוענים שהיהדות הרפורמית איננה אלא המפלגה הדמוקרטית עם חגים יהודיים". אם כן, נראה כי מלחמת ששת הימים אמנם ברמה המעשית והסמלית שלה הולידה מציאות ממשית ותודעתית של רפורמיות ציונית, אך ברמה התיאולוגית והפוליטית הולידה תפיסה אנטי-קולוניאליסטית ובמידה מסוימת אנטי-ציונית. עם זאת, אין זוהי חזרה לתפיסה הראשונה ששללה את קיומו של הרעיון הציוני בפיטסבורג, אלא טרנספורמציה של הרעיון לאור מציאות של סכסוך נמשך ואתוסים כוזבים.