הכלכלה של ההכחשה

במאמרו "ואין לי שום מקום בעולם" מתאר ישי מבורך את תפקידם של "קוי 67" עבור השמאל הציוני:

השמאל הישראלי, בייחוד זה הציוני, חי למעשה בכזב נוח העשוי כולו מתנועה נפשית של הדחקה הבורחת מאחריות. זהו הקונספט המפואר של "קווי 67" שבגינו הכפרים ובני המולדת של 48 פשוט נבלעו להם, כבני קורח בשעתו, אל תוך האדמה, משימים עצמם כזבל אורגני להפריח את היישובים והקיבוצים וגם איזו אוניברסיטה נאורה (אוסלו וההתנתקות אף הם היו סוג של מהלך שכזה; הסתלקות המאפשרת לא להביט אחור אל סדום הנהפכת) ישי מבורך, מקור ראשון - מוסף שבת

על בסיס דבריו של מבורך המייצגים עמדה שמאלית רדיקאלית המתארת את מדינת ישראל החילונית כפרוייקט של הדחקה, נרצה להשתמש באבחנותיו של פרויד בין הדחקה להכחשה ולתאר את היהדות הדתית לאומית, והמתנחלית בפרט, כפרוייקט של הכחשה. לפי פרויד, הדחקה היא מנגנון הגנה יעיל יותר מהכחשה, בהיותה מייצרת מציאות שהיא נקיה, לפחות למראית עין, מאותו גורם מעורר חרדה שהודחק אל מתחת לפני השטח שלה. הכחשה, לעומת זאת, איננה מתבססת על מצב של מראית עין נקיה, אלא מראית העין תמיד מלוכלכת בכתם מסוים, שאותו יש לשוב ולהכחיש, לשוב ולהתעלם מקיומו. אם נחיל את האמור על היחס לפלסטינים, הרי שבניגוד למתנחלים, שהקימו את יישוביהם בסמוך ליישובים פלסטינים, והם חולפים על פניהם יום יום ומשתמשים בשירותיהם, המתגוררים ב"קוי 48" אינם צריכים לעמוד מול מושאי העוול שלהם, מאחר והכפרים נמחקו כליל והודחקו באופן יעיל ביותר אל מחוץ למרחב, כמו גם אל מחוץ לנרטיב ההיסטורי.

אם כן, בשונה מתושב תל אביב שאין לו כל סיבה להשקיע מאמצים רבים בניקוי פני השטח שלו, המתנחל נאלץ לעסוק בהכחשה מתמדת של העוול שנגרם לשכנו הפלסטיני, עוול שצץ ועולה בכל יום מחדש אל מול עיניו. כתוצאה מכך נדרש המתנחל (שהשיח היהודי שלו חלחל גם לציבור הדתי היושב בערים), לייצר מנגנונים שיאפשרו לו להמשיך להתעלם ממצבו של שכנו. ברצוננו לטעון שאת המטרה הזו לא משיגים מנגנוני ההצדקה המוכרים (שדוגמא קיצונית להם יכולה להיות הספר "תורת המלך", או פסיקתו של רבה של צפת שלא להשכיר דירה לערבים), ששוקלים באופן מוצהר את מצבו של הפלסטיני וקוראים להמשיך להתעמר בו, אלא דווקא מנגנונים שפשוטו כמשמעו, מתעלמים ממציאותו של הפלסטיני ומכוננים אותו כשקוף, ואת המתנחל למוסרי בעיני עצמו. כך נוצר שיח יהודי שהוא ספוג בהיפר-אתיקה; הדתיים הלאומיים והמתנחלים בפרט, יעסקו בהתנדבות ופעולות חסד וצדקה בשיעור שהוא מעל ומעבר לשיעורו בקרב הציבור הכללי, תוך שהם נשענים על שיח יהודי שמעצים את הרכיב המוסרי בתוכו. תודעה עצמית מוסרית זו כשלעצמה יכולה הייתה להתמיד בהצלחה אילולא היה מדובר כאן במנגנון הגנה. אך כמו שפרויד לימד אותנו, מנגנוני ההגנה תמיד גובים מחיר כלשהו מהנושא אותם, בדמותם של סימפטומים.

בדברים הבאים נתייחס לסימפטום שממנו סובל הציבור הדתי לאומי, סיפמטום שהוא לדעתנו תוצאה של הכחשה מתמדת של חבות אתית כלפי האחר הפלסטיני, והוא: אסתטיזציה. בשנים אחרונות אנו עדים להתעצמות קריטריונים אסתטיים על חשבון קריטריונים אתיים בכל מה שמגדיר את ה"ראוי" וה"נכון" בקרב החברה הדתית. החברה הדתית, והמתנחלית בפרט, הפכה לחוד החנית של המעבר מסוציאליזם לקפיטליזם שמאפיין את מדינת ישראל בעשורים האחרונים. תחת כל עץ רענן בהתנחלויות קמים להם יקבי בוטיק, צימרים יוקרתיים, בתי קפה המשקיפים אל נוף קדומים, ובקיצור- המגזר הדתי חי כאחרוני היאפים, וכל זאת ללא כל התפתחות מקבילה ברמת השיח. השיח היהודי-דתי ממשיך לדבר אתיקה, והחיים עצמם צועקים אסתטיקה. אסתטיזציה כה קיצונית וכה מהירה יכולה לדעתנו להיות מובנת אך ורק כסימפטום של שיח דתי שהאתיקה שלו היא אתיקה של הכחשת עוול, ולמעשה של הכחשת הפוזיציה הבלתי אתית של השיח הדתי עצמו.

כלומר, אנו מוטרדות מהכלכלה של המתנחלים, במה שנראה "נובורישיות", שאינה עמדת עומק, אלא לרוב, בעינינו, מכסה על חוסר יכולת להתמודד עם הסיטואציה שנקלעו אליה – בין הפטיש לסדן. על-אף שיש טעמים רבים לבטל את השרטוט והדיכוטומיה בין 67, ל48, החברה הישראלית מעמיסה על המתנחלים את כל האשמה: והם, שליחים שאיבדו את המשלח, מוצאים את עצמם במפתיע בעמדה של חוסר ייעוד, מבוישים ושנואים. לפיכך, וגם בצדק, מתנחלים נדרשים פעמים רבות להצדקה עצמית: כלומר להידרשות לשאלה "באיזו זכות", אולם במקום שהשאלה המופנית תדיר תלך ותעורר דיון עומק בדבר החשיבה אודות הפעולה המתנחלית והבעייתיות \ ההצדקות שלה, או לפחות עיון בהשלכות שלה, השאלה עוררה טיפול קוסמטי שמטרתו עיצוב המתנחל כ"נורמאלי" וכמו כולם. העיצוב הקוסמטי, כלומר פרוייקט עיצוב הגוף והסביבה, תאם את התנאים הכלכליים: עבור המתנחלים תנאי הייצור השתנו, משום שבלי משים הם התעשרו מהמשימה החלוצית-כיבושית: בשל המחיר האפסי של האדמות בעת הבנייה, ושל כוח האדם (!), נוצרה בנייה רבה ומפוארת, שכיום שווה פי ארבע או פי חמש משוויה בעת הקנייה. זוהי צמיחה מהירה, ומעבר לכך היא אפשרה גם לאנשים שלא הייתה להם כל אפשרות להיכנס לשוק הנדל"ן (בקרבת ירושלים והמרכז), להחזיק כעת בנכסים שווי ערך. הסיפור הזה לא שונה מחלקים אחרים בתוך גבולות הקו הירוק, של התעשרות כתוצאה מן ההתיישבות, אולם, במצב העניינים הנוכחי, של הפניית אצבע מאשימה כלפי המתנחלים בעיקר, הוא זקוק להצדקה ואשרור עצמי תמידי. כך אנו רואות את תופעת ההתעשרות הזו – ממשפחות צנועות שמוכנות למסור את נפשן וגופן עבור מצוות יישוב הארץ – לעבר פרויקט בורגני ונוח, כהכנה לשינויים הפוליטיים שהתרחשו בחברה הדתית-לאומית (המתנחלית). ממפד"ל חברתי ל"בית היהודי". בנט הגיע בזמן במובן הזה, בדיוק ברגע שבו תנאי הייצור הבשילו לאפשרות הקבלה של מנהיג קפיטליסטי, שמוביל את חלום הנוחות בהרי יהודה ושומרון: הפרסומות ליישוב החדש "לשם", המוכרות חלום בורגני וקרוב למרכז, יכולות להמחיש בקלות את מצב העניינים הזה.

באופן הזה הזוהר של חברת הראווה (כפי שכתב עליה גי דבור) מונע ראייה ומסנוור, ובהתאם למנגנון הכחשה, כל מה שעלול לחבל בחלום הנינוח בפשטות לא נראה! ומכיוון ש"הבית", יפה ככל שיהיה, תמיד גם מאויים והוא גם פוטנציאל לחדירה, הוא הופך להיות מכונה של אשרור תמידי ושל יצירת אשלייה של ביטחון. באפן הזה ה"בית היהודי" הפך לקונסטרוקציה ממשית, שצריך לבצר ולעטוף – הוא לא סימבולי כלל וכלל, וממשיותו המתפלצת צריכה להיות מאושררת בפעימות תקופתיות. שיפוץ אחת לתקופה יכול לתפקד באופן הזה, ולהפוך לאקט ש"מסיט" את החרדה, וכן את השאלות המוסריות שעולות ומודחקות תדיר, ומכונן תחושת רגיעה זמנית.

נכתב כבר על האופן שבו הקונקרטי והסימבולי התאחדו בציונות, ויותר מכך בציונות הדתית (חביבה פדיה) – כלומר, על האופן שבו ירושלים של מעלה כדימוי סימבולי, התאחדה עם ירושלים הקונקרטית, בלי לשמור על הפער הנחוץ בין הפנטזיה למימוש שלה. זאת באופן שמחד מטשטש את המחירים הקונקרטיים, משום שהם תמיד טעונים במשמעות סימבולית המטשטשת ומייתרת את הסרח הקונקרטי כמשהו שניתן "לנפנף אותו", ומאידך אינה מותירה את הסימבולי כעמדה מופשטת, אלא מצמידה אותו למשמעות ריאליסטית ספציפית, בעלת משמעות טריטוריאלית. זאת אומרת – לא "הר הבית" כמושג מופשט שניתן לחלום אליו, אלא הר הבית הקונקרטי, תוך התעלמות מהתנאים הממשיים המתרחשים בו. אנו סבורות שגם בקרב המתנחלים עצמם יש בהלה מההתאחדות הזו שבין הסימבולי לממשי, ולדעתנו האחדות הזו לא יכולה להתקיים בכלל, והיא חייבת להתפרק. השפה הדתית הסימבולית, המופשטת במכוון, לא תסבול, לדעתנו לפחות, את הקונקרטיות, שעלולה ממילא תמיד להתלוות לריח ביאושי הגזל (לדוגמא החטיבה להתיישבות). אנו חושבות שהבהלה מתחילה להפיק כיוונים מסויימים של חשבון נפש, כמו גם אפשרות של פקיחת עיניים, גם אם מחרידה, אל עבר מה שמתרחש מטרים ספורים מן "הבית". אנו מקוות שהסדקים בעמדה ה"נובורשית", שבלאו הכי היא סדוקה ומעורערת, יאפשרו הזדהות עם המצוקה הכלכלית שמאפיינת את הקיום בשטחים, ומתוך פקיחת העיניים אולי תתעורר אמפתיה שתיצור דו-קיום סולידרי ואכפתי, מתוך "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". נדגיש כי "נובורשיות" יכולה להיות מילת גנאי, אולם בה בעת היא יכולה להיות אפשרות לפיתרון, משום הזיכרון הגלום בה, ומשום שהיא עודנה טומנת בחובה אפשרות של ניכור מן העושר וראייה ביקורתית שלו. אולם זוהי עמדה זמנית, שאם לא תיתרגם במהרה לאפשרויות פעולה, היא תוחמץ ממילא ותהפוך לקונסטרוקט שלא ניתן לסדוק אותו. נוסיף גם שבעינינו רק חזרה לשיח "עני" שמרוקן את הראווה ובתוך כך חזרה לטקסטואליות-למדנית שאינה רווחית ואינה מוצמדת מראש ומתורגמת להון קונקרטי, יוכל לאפשר את בחינת הייצוג הסימבולי, לפרק את ההצמדה של העושר המופשט לעושר הקונקרטי ולבחון אותו שוב מחדש, תוך פנייה אחראית לכל אחד מן התחומים.