פוליטיקה ללא מתווכים

החלטת הציבור הבריטי לפרוש מהאיחוד האירופאי מנוגדת לא רק לעמדות המוצהרות של ראשי שתי המפלגות הגדולות במדינה – השמרנים והלייבור, אלא גם לעמדות של כמעט כל מנהיגי אירופה, נשיא ארה"ב, יו"ר קרן המטבע העולמית והמנהיגים של התאגידים הגלובאליים הגדולים. בהצבעתם הראו הבריטים אצבע משולשת למנגנוני הכוח הפוליטיים המקומיים, האירופאים והגלובאליים גם יחד, כמו גם למסדרונות העוצמה הכלכליים בתאגידי הענק, ובמוסדות הבינלאומיים. כיצד התאפשרה ההחלטה המהפכנית?

במקביל, מתרחשת מול עיננו דרמה פוליטית נוספת. דונלד טראמפ, קוריוז ליצני, הפך להיות מועמד לנשיאות ארה"ב. האיש שובר כל מוסכמה: הוא זכה במינוי למרות ההתנגדות העזה של הממסד הרפובליקני שנכנע להעדפות ההמון. טראמפ הוא מועמד עצמאי שאונס לצרכיו את הפלטפורמה המפלגתית. יתר על כן, הוא מצליח על אף (ואולי בגלל) שהוא לועג בראש חוצות לכלי התקשורת רבי-עוצמה, ממליכי המלכים בפוליטיקה האמריקנית.

שתי התופעות, שבמבט ראשון נדמות כבלתי קשורות, מדגימות מצב זהה של קריסת הפוליטיקה הרגילה, הממסדית; זו שבנויה ממוסדות מפלגתיים ונשענת על גורמים מתווכים בין האזרחים ובין מקבלי ההחלטות.

במקרה הבריטי הפוליטיקה הממסדית הובסה באמצעות תחייה מחדש של מנגנון ההכרעה העתיק - הדמוקרטיה הישירה. משאל עם שאפשר למיליוני אנשים רגילים, "סתם אזרחים", לפעול באופן אישי ולכתוב מחדש את ההיסטוריה בעצמם, בלי מתווכים.

במקרה האמריקני, כמו החלילן מהמלין, הטייקון מניו-יורק מצליח להשמיע את המנגינה שערבה לאוזני ההמונים, בלי ששום גורם מתווך יוכל לחסום את אוזניהם. מגבר הקול הממסדי והתקשורתי שפעם היה הכרחי להצלחה, ושימש כפילטר, הפך להיות פריט ארכיוני.

על פניו זוהי דמוקרטיה במיטבה: העם אומר את דברו ישירות תוך התעלמות מרעשי הרקע של המערכת הפוליטית והתקשורתית. כיוון שהפוליטיקה הממסדית מאוסה בשחיתותה והתקשורת ידועה בציניות שלה, בניית גשר ישיר בין האזרח לבין ההחלטה (באנגליה) או המנהיג (בארה"ב) היא עניין שיש לברך עליו.

כך בפוליס היווני לפני אלפי שנים, מולדתה של הדמוקרטיה הישירה, וכך גם היום על גדות התמזה הלונדונית והפוטומק הוושינגטוני. ובכן, אין טעות גדולה מזו:
עקיפת הממסדים מערערת את היציבות של המערכת הפוליטית ומהווה פתח לטעויות הרות גורל. הפוליטיקה "הרגילה", המיוזעת, תולדת הדמוקרטיה הייצוגית, היא מכשיר וויסות הכרחי לטיפול זהיר, מורכב, מוטה-קונצנזוס, בקונפליקטים מסובכים. היא מאפשרת שיקול דעת ועסקאות חבילה הממתנות את תחושת הרווח וההפסד של קבוצות שונות. החלטותיה מקבלות לגיטימציה רבה יותר מאשר הכרעה ישירה של רוב דחוק במשאל עם (כפי שקרה בבריטניה). הציבור הרחב איננו מיודע דיו, איננו מוכשר דיו ואיננו פנוי דיו על מנת להכריע באופן מושכל בשאלות גדולות כמו ההפרדות מהאיחוד האירופאי. המענה לכך הוא הדמוקרטיה הייצוגית אשר מאפשרת לאזרחים לבחור את המחליטים הטובים ביותר עבורם.

מנגד, הפרטת הפוליטיקה, השלטת הריבונות העממית, ותפקוד באמצעות דמוקרטיה ישירה הם מתכון בדוק לקבלת החלטות פופוליסטיות, להשתלטותו של שיח דמגוגי, ולפנייה שגויה אל תהום בצמתים לאומיים. תהליך קבלת ההחלטות הופך לדיכוטומי, חד-ממדי ובלתי רציונאלי.

כך – מונעים על ידי שנאת זרים, רגשות לאומניים ופחדים קמאיים – בחרו האזרחים הבריטיים להצביע בדרך שמחקה, בן לילה, 3 טריליון דולר משוק המניות העולמי, שחתכה כ – 20% מהשווי המצרפי של הבנקים האירופאים, שהפילה את הליש"ט לשפל של 31 שנים. חמור מכך: הפרישה מוציאה מהבקבוק את השד הלאומי האירופאי שהוחבא שם לאחר שהפך את אירופה לעיי חורבות במלחמת העולם השנייה. לאומנים מגוונים שונים – מלה-פן ועד לפוטין – מחככים ידיים בהנאה. האש כבר מלחכת בשולי הגלימה.

המאמר פורסם ב"ידיעות אחרונות". 

התמונה באדיבות Shutterstock.